גרד מולר: הניצוץ הטלוויזיוני הראשון של ילדותנו
הוא וחבריו היו תמיד בצד השנוא של המגרש, בטח בדקה ה־43 בגמר המונדיאל של 1974 מול הולנד, כשהסתובב על צירו כמו טנק צנטוריון - וירה את שער הניצחון לרשת של יונגבלוד. בן אדם, הגיע הזמן לנוח.
Your browser doesn’t support HTML5 audio
במונחים היסטוריים,גרד מולר, או כפי שבישראל העדיפו לקרוא לו - מילר, שייך לאותו בית לורדים של כדורגלנים שנולדו וגדלו בעידן ובכדורגל אחר. היום, פחות מ־50 שנה אחרי ימיהם הגדולים - זוכרים אותם באמת רק מי שנושקים לגיל 60. עבור בני ה־50 ומטה, מולר זה תומאס, כמו שרונאלדו זה כריסטיאנו, כי מי זוכר את הברזילאי שרק לפני פחות מ־20 שנה היה השחקן הטוב בעולם, וניצח את גרמניה בגמר מונדיאל 2002?
כדורגלנים גדולים שמזדקנים זה אחד מהדברים הכי עצובים שיש. חמישה מה־11 של אנגליה בגמר 1966 אובחנו כחולי אלצהיימר, וכבר נכתבו מחקרים על הקשר בין המחלה לבין הנגיחות בכדור. או בסט, גאסקוין ומראדונה. זמרים או שחקני תיאטרון יכולים להופיע על במות גם בגיל 90, אבל כדורגלנים זה משהו אחר. מולר, עוד כששיחק, התחיל לגלות שחוץ מלכבוש הוא חולה על אלכוהול, וחבריו הטובים אולי הנס וקרל היינץ רומניגה חילצו אותו מחרפה, וסידרו לו את באיירן ב'.
בשש השנים האחרונות אובחן עם אלצהיימר, ואשתו סיפרה שהוא סבל. היה מוטל במיטתו חסר מעש, ללא יכולת לאכול.
אבל מולר הוא הניצוץ הטלוויזיוני הראשון של ילדותנו - וככה יישאר. נולד בדור הראשון שאחרי מלחמת העולם, אבל נאלץ לשאת את עול המורשת האפלה יחד עם מאייר, נצר, בקנבאואר, ברייטנר, שוורצנבק, אובראת, גרבובסקי, בונהוף, הנס, פוגסט והולצנביין. הוא וחבריו היו תמיד בצד השנוא של המגרש, בטח בדקה ה־43 בגמר המונדיאל של 1974 מול הולנד, כשהסתובב על צירו כמו טנק צנטוריון - וירה את שער הניצחון לרשת של יונגבלוד. בן אדם, הגיע הזמן לנוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו