אני לא אוהד של אף קבוצת NBA, אבל איכשהו יצא שאהבתי בטירוף גם את גולדן סטייט ווריורס של תחילת שנות ה-90, עם שלישיית הראן-אנד-גאן של טים הארדאווי, מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין, וגם את הווריורס של "We Believe" מ-2007. ואח"כ יצא שכדי להביע את אהבתי אליו קניתי חולצה של סטף קרי עוד לפני שהוא היה אול-סטאר.
אלה בסך הכל שלוש אנקדוטות, על פני 30 שנה של כדורסל. לכן, זה לא באמת מסביר את ההתרגשות שהציפה אותי כשראיתי את הצגת השחקנים בלילה שבין ראשון לשני כשהווריורס אירחו את קליבלנד למשחק עונה רגיל של אמצע ינואר.
קליי תומפסון חזר, עם קור הרוח והקוליות הטבעיים והמקסימים שלו, אחרי כמעט שנתיים וחצי שהחסיר בגלל סדרת פציעות מצערת, ואני אשכרה פלטתי סדרת קולות גבוהים מצערת לא פחות, פשוט בגלל שעל המסך רצו קליפים ישנים משנות האליפות של הווריורס.
ואז השקופית הדרמטית - סטף באמצע, מאחוריו דריימונד גרין וקליי. מאחוריהם אנדרה איגודאלה ואנדרו וויגינס. בואנה, ככה נראית קבוצה היסטורית, לא? זכר לימים שפויים בהרבה.
ויותר מאשר החיבה שלי למועדון ממפרץ סן פרנסיסקו, באותו רגע נפל לי האסימון לפשר ההתרגשות הגדולה - מאז שקליי נפצע, לא רק הוא בלט בהיעדרו מהנוף. אלא גם היעדרה של נורמליות, מתובלת בקבוצה היסטורית.
עונה מקוצרת, משחקי בועה, מעברי כוכבים תכופים, שלל פציעות, אינספור היעדרויות, וגם הגמר האחרון בו נפגשו שתי קבוצות שלא היו במעמד הזה במצטבר כמעט 100 שנה - שגרה מתישה שלא מטפסת לכדי קליימקס אמיתי. ואף קבוצה שאפשר להסתכל עליה ולהגיד: אותה! אותה כולם רוצים לנצח! ואם לא נצליח, אותה יזכרו כולם לנצח!
אז נכון, צריכים לקרות עוד המון דברים כדי שהווריורס האלה באמת יזכו באליפות העונה. להתחיל לאבד פחות כדורים יעזור, למשל. אבל את הארומה של סטף-דריי-קליי רוקדים על הפרקט אפשר להריח עד להוד השרון. וכשעוצמים עיניים חזק, אפשר בקלות להרגיש כאילו חזרנו בזמן כמה שנים אחורה. תחושה שכיום שווה את משקלה הרגשי בזהב. אולי אפילו בערכת בדיקת קורונה ביתית, מה שזמין על המדף זה בסדר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו