פירות השלום עם מרוקו: נוכל להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב

השבוע הגעתי למחנה האימונים באנטליה שבטורקיה, מחנה אחד מתוך הרבה מחנות שמתקיימים לאורך השנה ברחבי העולם, במטרה להתאמן עם הטובים ביותר לקראת התחרויות הבאות. בדרך כלל, אחרי תחרויות רוב הספורטאים מעדיפים להישאר באותה המדינה כדי לנצל את ההזדמנות ולהמשיך להתאמן זה עם זה.

אליפות אירופה, שתתקיים בסוף החודש בבולגריה, היא תחרות המטרה הראשונה שלי בדרך למשחקים האולימפיים בפריז 2024, שאליהם אני מתכונן בכל הכוח והעוצמה. גם כאן במחנה אני עובד על טכניקות ותרגילים חדשים, מעלה עומסים ועוד כדי לשדרג ולהמציא את עצמי מחדש כספורטאי, בפיקוח צוות המאמנים בראשותו של אורן סמדג'ה.

בין היריבים פגשתי את מוחמד, ג'ודוקא צעיר ממרוקו, המדורג 71 בעולם. כשנפגשנו קדנו קידה, כנהוג, ונלחמנו קרב ג'ודו שלם. הייתי מופתע מהפשטות שבה זה קרה, כשאין עיניים נשואות ופוליטיקה שלרוב מסבכת את הדברים. דיברנו רבות על "פירות השלום". הוא סיפר לי שהעם המרוקאי אוהב את היהודים, ושהיה רוצה לבקר בישראל. מובן שאשמח לארח אותו ביד רחבה.

לא פעם אנחנו שומעים סיפורים מיוחדים, שבהם הספורט מחבר בין אנשים, והג'ודו בפרט. ככה היה עם שאר נבחרת הג'ודו באבו דאבי ב־2018, לפני הסכמי אברהם, כשהתחריתי וגם זכיתי במדליית זהב, עם השמעת "התקווה" ההיסטורית לראשונה על אדמה ערבית. אני גם מאמין שיום אחד נתחרה כולנו כשווים מול העמים שאין לנו שלום איתם.

בסופו של דבר - כולנו קודם כל בני אדם. לא משנה מאיפה כל אחד הגיע ומהן דעותיו או אמונותיו, אם רק נכבד זה את זה קצת יותר, נוכל להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

שלכם, פיטר פלצ'יק.