להיות אלוף עולם זה לא דבר פשוט, וכך גם ההתמודדות המנטלית עם ההצלחה. המשחקים האולימפיים בטוקיו כבר מאחורינו, ואחד הדברים שתפסו את כולם בהפתעה מוחלטת הייתה הפרישה של סימון ביילס האגדית מכמה מקצים, שהעמידה את העולם על הרגליים.
הבריאות המנטלית של ספורטאים וספורטאיות, ובכלל של כלל הציבור, הייתה במחשכים עד לא מזמן, וצברה עוד ועוד סטיגמות לאורך השנים. בעקבות כך ספורטאים רבים לא דיברו על הקשיים שהם עוברים בדרך לפודיום, כשמבחוץ על הפנים משתרע חיוך ושמחה, ומבפנים נפש פצועה. יוליה סצ'קוב, נילי בלאק ומשי רוזנפלד הן ספורטאיות ישראליות אלופות עולם ששיתפו בהתמודדויות שלהן לאורך הדרך.
נילי בלאק, אלופת עולם באיגרוף תאילנדי
ב-2017 השתתפתי במשחקי העולם הראשונים שלי. הגעתי לשם עם מטען גדול: 2 אליפויות עולם, ו-2 אליפויות אירופה. זאת אומרת, ציפו ממני לזהב כי הייתי הפייבוריטית. ידעתי את זה, אבל גם ידעתי להגיד לכולם שאני לא חייבת שום דבר לאף אחד.
טסנו כנבחרת, וכשבני, המאמן שלי, מזהה את ה-toxic people, הוא מיד מרחיק אותם ממני, כי אני לא צריכה שימלאו לי את הראש בשטויות שלהם, שאני מגיעה כאלופה ושאין מצב שאת לא לוקחת מקום ראשון. אני לא חייבת שום דבר לאף אחד, אני עושה את זה עבורי - וזה הדבר שחשוב ביותר לזכור.
כל ספורטאי/ת, בכל רמה, מתמודד עם לחץ. השאלה איזה פרשנות נותנים ללחץ הזה, והאם נותנים לו להיכנס לנו לראש ולשחק לנו בביצועים. אני יודעת בלב שלם שסימון ביילס היא ספורטאית-על למרות ההחלטה שלה, ועצוב לראות אותה יושבת על הספסלים, במקום למחוק את שאר המתמודדות שלה מהלוח.
יוליה סצ'קוב – אלופת עולם בקיקבוקס
הרגע המנטלי הכי קשה שלי היה ביום מנוחה שלפני גמר אליפות העולם לבוגרים. מדובר ביום קשה ולחוץ מנטלית, מכיוון שיש יותר מדי זמן לחשוב. הרבה דברים עולים לראש, כמו גם החששות ופיענוח הדרך עד כה. מה עבד מה לא. חזרה בלי סוף בראש על התוכנית לקרב, מלא קרבות דמיוניים בראש, שתמיד חייבת לצאת בהם מנצחת. לפעמים לחשוב יותר מדי גורם לך לפחדים וללחצים מיותרים, שאולי אם לא היה לך את הזמן הזה לחשוב - לא היית מגיעה לכאלה מחשבות.
קרב הגמר של אליפות עולם הוא בעל חשיבות רבה במיוחד, כיוון שזהו צעד אחד עד הזהב. עד התואר הזה, שכל כך רציתי אותו המון שנים. נשאר צעד אחד בלבד. ולפשל בצעד הזה, זה להרוס את הכל. פשוט הכל. המקום השני הוא הכי גרוע מבחינתי. זה אומר שיכולת - ולא עשית מספיק. פישלת. והפעם הבאה? רק בעוד שנתיים.
באותו ערב היה מאוד קשה. מכיוון שהייתי כל הזמן מול המשקל, לראות שהכל תקין (אני בקטגוריית משקל עד 48 ק"ג). זה מייאש מאוד כי הגוף עייף ועבר שני קרבות. מכות. כבר אין כוחות להמשיך, אבל אין ברירה. באותו ערב היה גם המון בכי. אמרתי לעצמי שבכי זה טוב, כי זה מוציא נוזלים. אז הרשתי לעצמי להתפרק. יום לחוץ מאוד, וגם הקושי הפיזי, עושים פשוט פיצוץ של רגשות. הניסיון להזיע דרך תרגילי כושר ובאותו זמן לא להגזים בכדי לא לצאת תפוסה לקרב.
המאמן שלי מיכאל בריטבסקי ליווה אותי לאורך כל התהליך. ברגע שהוא ראה שאני מתפרקת מנטלית, והוא ראה שאם אני אמשיך אני פשוט אשבר - הוא עצר אותי. למרות שהייתי צריכה להמשיך, החלטתי ללכת לישון. פחח בטח - שום סיכוי להירדם.
רק מלא מחשבות על הקרב הצפוי, על העייפות שהצטברה בשבוע האחרון. של אימונים, חיתוך משקל, שקילות, קרבות, הגרלות. כדי להירגע אמרתי לעצמי שהיריבה שלי בדיוק באותו המצב כמוני. בדיוק. הפסדתי לה בהפרש ענק לפני שנה. וזו הייתה ההזמנות שלי להתעלות על עצמי, לתקן את כל הטעויות למרות הקושי, למרות בעייפות והלחץ. ואז מגיע הבוקר. והשקילה. אני נשקלת ואני גמורה. מגיעה לארוחת הבוקר, אבל לא מצליחה להכניס לעצמי שום דבר. הגוף נמצא בכזה סטרס שהוא פשוט לא מקבל אוכל. ואז מתחילות המחשבות של איך יהיו לי אנרגיות לקרב אם אני לא אוכלת מאז אתמול בצהריים?! הבנתי שאין ברירה. זה או כאבי בטן. או לא לאכול.
מגיעה לאולם. עושה בדיוק את אותו החימום שעשיתי בכל הקרבות. קוראים בשם שלי. התחרות מתחילה. אין קהל. אף אחד עוד לא הגיע. כמות אנשים מצומצמת, אבל יש נוכחות של חלק מהנבחרת שלנו. ואז הקרב מתחיל. והפוקוס שלי בשיא. לא הכל הולך חלק, אבל ההסתגלות לסיטואציה וקבלת החלטות שלי ושל המאמן שלי מהירה ונכונה לאותו רגע. ואז מגיעה ההפסקה שבין הסיבוב השני לשלישי. מרגישה שכבר נתתי הכל. איך אמשיך? אני מובילה בנקודה. איך לא אאבד אותה?
המאמן שלי אומר לי שמדובר בשתי דקות. שתי דקות מהזהב. זה או עכשיו לתת הכל בשתי דקות, או רק בעוד שנתיים, ובעוד שנתיים הכל יכול להשתנות. אני מצליחה לשמור על הפוקוס - ועושה את זה. הקרב נגמר בבכי... כמובן. עכשיו אפשר לשחרר את כל מה שנצבר בכל השנים. החלום התגשם. הפעם בכי של אושר. בכי של הקלה. עשינו את זה.
משי רוזנפלד, אלופת עולם בג'יו ג'יטסו
להיות ספורטאי תחרותי זה לא קל, ויש המון רגעים קשים בקריירה. אחד הקשים שלי היה באליפות עולם באבו דאבי, שהתכוננתי אליה רבות. לצערי הרב הפסדתי בקרב הראשון, וידעתי שלחזור מהפסד ולהתחרות על המקום השלישי זה הרבה יותר קשה מאשר להגיע לגמר. הייתי צריכה לאסוף את עצמי. בקרב הראשון נפצעתי קשה בקרסול, חבשו לי את הרגל ולא יכולתי לדרוך עליה, נאנקתי מכאבים, פיזיים ומנטליים כאחד, אבל ידעתי מהרגע הראשון שאני חייבת להביא מדליה חזרה הביתה.
ברגעים כמו זה, הרבה תלוי בפן המנטלי, וצריך לנסות להישאר כמה שיותר מפוקסת על המטרה ועל הקרבות הבאים, וכמובן גם על המוטיבציה לנצח. כשזה תקף אותי, דיברתי לעצמי וידעתי שאת הקרבות הבאים אנצח - וזה מה שהיה.
חשוב גם להבין שאחרי שנים של תחרויות ואימונים המנטליות נשחקת, הספורט והתחרויות זה עולם טוטאלי מאוד. ואחרי הרבה שנים היה לי קשה מאוד להמשיך בטוטאליות הזאת, נפגשתי עם קואוצ'רית, היו לי המון שיחות עם המשפחה ועם המאמן, והחלטתי שאתחיל ללמוד. הלימודים הוסיפו לי עולם חדש ומרענן. זה קשוח ללמוד לתואר ועדיין להמשיך להתחרות ברמות הגבוהות ביותר, אבל הרגשתי שאני צריכה את זה לנפש שלי ולעצמי.
אני שלמה עם זה שבשבילי הספורט הוא בראש סדר העדיפויות כרגע, אך כדי שזה לא יהיה הדבר היחיד בחיים שלי אני מוסיפה לי תחומי עניין אחרים מלבד מהספורט.
יוליה סצ'קוב, נילי בלאק ומשי רוזנפלד הן ספורטאיות ישראליות בהתאחדות ״אילת״ - אלופות עולם, ששיתפו בהתמודדויות שלהן לאורך הדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו