לפני כמה חודשים באמצע הלילה, וואטס-אפ. הסגנון הזכיר לי את הימים שעוד כתבתי על כדורגל ישראלי. תקיפות, הרבה עלבונות ובעיקר הבטחה שהגלגל עוד יסתובב. ההודעה הייתה מאורי ששון. לא עניתי. ידעתי שכמו כל ספורטאי בסוף גם הוא יודע יותר טוב מכולם מתי הוא מפשל והוא לא צריך לקרוא על זה או לשמוע את זה מספורטאי כורסא.
לא אהבתי את ההשתתפות של אורי ששון ב״זמר במסיכה״. תוכניות ראליטי שמורות למי שעבר זמנם לא לכאלו שנמצאים בתוך קמפיין אולימפי. כתבתי עליו ועל הבוסים שלו ביקורת על כך שאישרו את ההשתתפות שלו בקמפיין תחת הכותרת:״ ולנו יש פלאפל״.
יש מעטי מעט שמצליחים לשלב בין השטויות של הראליטי למציאות המשעממת של היום יום בוינגייט המסריח מזיעה. והם בטח לא ג׳ודוקאים. טדי רינר, הצרפתי הכי גדול בכל הזמנים צילם במשך השנה האחרונה סרט על חייו שנקרא ״המסע״. היום המסע שלו הסתיים כאשר נזרק למזרן ברבע הגמר. ספורטאים אולימפיים הם לא החומר של הכדורגל והכדורסל שרגילים לקרחנה (לא כולם) ולראייה סיימון ביילס.
אני לא מקבל את זה שצריך לאפשר לספורטאים להשתתף בתוכניות כי זה הצ׳אנס היחיד שלהם לעשות כסף בקריירה. את אורי ששון שסיים הבוקר את הקריירה, היו לוקחים גם היום לריאליטי בקלות. הוא יותר מפורסם מכל מי שנכנס ל״אח הגדול״.
ששון ספורטאי ענק כי בנפש שלו הוא באמת רצה והאהבה שלו לג׳ודו היא אמיתית ובחיי כמה שהוא הקריב בארבע השנים האחרונות. אבל אי אפשר גם וגם. קודם ספורטאי אחר כך בלאגן. אף ספורטאי אולימפי ישראלי לא הצליח אי פעם לשלב בין השניים. אני עדיין אוהב אותו, גם אם הלילה תחכה לי עוד הודעה בוואטס-אפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו