להיות ספורטאי ישראלי באולימפיאדה זו תחושה שקשה להסביר, ולא הרבה אנשים יבינו אותה. אנחנו, כספורטאים ישראלים שטסים לחו"ל, תמיד מלווים בשב"כ, מתבקשים להצניע את סמלי המדינה ולנסות לא להתבלט יותר מדי. כשמגיעים לאולימפיאדה, שנחשבת לאירוע מאובטח מאוד, אנחנו יכולים להסתובב בגלוי עם מדי נבחרת ישראל, וזה אחד הרגעים המשמחים שממלאים כל ספורטאי ישראלי בגאווה גדולה. אתה מניף את הדגל, ולא מסתיר אותו מסיבות ביטחוניות או מכל סיבה אחרת.
הרגע המרגש ביותר שלי היה כשהדלתות נפתחו וצעקו "ישראל", וצעדנו כנבחרת גדולה. שמעון פרס ז"ל נכח בטקס הפתיחה, וזה היה אירוע מיוחד ומרגש מאוד.
היו כמה מאות ספורטאים בלבד שזכו לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדה לאורך ההיסטוריה, ולהיות אחד מהם זה כבוד ענק.
החוויות שיש באירוע כזה הן אדירות. אתה יושב לאכול בחדר האוכל ורואה לידך את יוסיין בולט או איאן ת'ורפ, אלו חוויות יוצאות דופן שמעטים זוכים לחוות. הספורטאים באולימפיאדה פוגשים את אגדות הספורט הגדולות בעולם, מדברים ומתחברים איתן, וזה בהחלט משהו מיוחד מאוד. הטופ של הספורט העולמי מתחבר למקום אחד.
סיפור קטן שזכור לי קשור לאזור של המתחמים. כל מדינה זוכה למתחם לינה ומגורים. כל המתחמים של כל המדינות די רגילים, עם דגלים וקישוטים, אבל האזור של המשלחת הישראלית מגודר ומאובטח, ואם מישהו רוצה להיכנס כדי לבקר הוא עובר תשאול ותהליך. זה שונה מהיחס לכל שאר המשלחות. ההזדמנות שלנו להניף את דגל ישראל שם מראה שאנחנו כאן, קיימים, חזקים ועם תרבות של ספורט כמובן.
היו לי הרבה מאוד חוויות מהאולימפיאדה. לחמתי בארבעה קרבות באולימפיאדה והייתי קרוב לקרב על מדליה, אבל החוויה הזכורה לי ביותר היא הקרב הראשון.
כל ספורטאי, וכמובן גם אני, חושש להפסיד בקרב הראשון. אנחנו עובדים ומתאמנים ארבע שנים לקראת האירוע הגדול הזה, ולהפסיד קרב ראשון זה הסיוט של כל ספורטאי.
בהגרלה קיבלתי בקרב הראשון יריב מקובה, שחודשיים קודם לכן, בתחרות אחרת, ניצח אותי. מרוב המוטיבציה עליתי מרוכז, נחוש ונרגש וניצחתי אותו בתוך שמונה שניות - הניצחון המהיר ביותר באותה אולימפיאדה. כך נגמרה האולימפיאדה שלו, בתוך שמונה שניות, ואני זכיתי להמשיך הלאה לעוד שלושה קרבות, שבהם ייצגתי את מדינת ישראל בכבוד גדול.
הביא לדפוס: שמעון יעיש
יואל רזבוזוב ייצג את ישראל באולימפיאדת אתונה 2004
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו