"הכי מרגש שהיה": המפגש בין פצועי המלחמה לנבחרת השחייה הפראלימפית

מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל הספורט האולימפי והפראלימפי התגייס בכל הכוח למאמצי ההסברה, הפעיל את המפונים בענפי הספורט השונים, העניק מידע על עיסוק בספורט למשוקמים, עזר בקטיף, ביקר פצועים ותרם היכן שהיה יכול.

השבוע התקיים במרכז השיקום האורטופדי בבית החולים שיבא תל השומר מפגש מרגש במיוחד בין  נבחרת השחייה הפראלימפית של ישראל ובין פצועי מלחמה ששהו בבריכת השחייה, כחלק מפעילות השיקום שלהם.

חברי הנבחרת ממועדון איל"ן חיפה, עמי דדאון, מארק מליאר, איאד שלבי, רון וולפורט, אריאל מליאר ורוניקה גירנקו ויוליה גורדיצוק, נכנסו לבריכת השחייה ויחד עם הפצועים קיימו אימון משותף, רובו מחוייך, שהעביר המאמן הלאומי, יעקב ביננסון.

הפצועים, שחלקם מסווגים בתפקידים חשובים ונפצעו באזורים שונים ברחביי עזה, הראו נכונות לשיתוף פעולה מהפתיחה, היו תחרותיים, רצו להגיע ראשונים וגם ניהלו שיחות עם השחיינים האלופים. מי שעמדה מהצד ונראה שעוד רגע גם רצתה להיכנס למים ולהצטרף אליהם, היא קרוליין ברמץ, מנהלת הבריכה הטיפולית.

ברמץ סיפרה ל"ישראל היום": "יש לנו כאן בשיבא מעל 250 פצועי מלחמה, מתוכם 122 מטופלים בבריכה ויצרנו קבוצת שחייה טיפולית שעושה אימון בבריכה שעה ביום, כל יום. יש היענות נהדרת. זה מעודד אותם גם פיזית להשתקם וגם מבחינת מורל זה עוזרם להם מבחינה קבוצתית לעבוד ביחד".

 מה זה נותן להם?

"זה ממש מרגש. זה שיתוף פעולה בין המרכז הרפואי לספורטאים. עוד לא הצענו להם להיות תחרותיים, אבל אני בהחלט חושבת שהמפגש הזה, בין נבחרת ישראל לנבחרת שיבא, יכול לתת פתח למשהו בעתיד".

המאמן הלאומי ביננסון אמר: "זה הכי מרגש שהיה לי אי פעם. זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש שיכולתי לתרום משהו לדבר כזה, שהוא גרגר קטן לעומת מה שהם עושים בשבילנו. אחרי ה-7 באוקטובר העולם השתנה, לפחות אצלי בראש. באותו היום גם אבא שלי נפטר, וזה משהו שונה לגמרי".

"אני רואה איך רוב העולם נגדנו, ולבוא ולפגוש את הלוחמים, זה החלק הכי חשוב שהיה לי אי פעם בחיים. גם לספורטאים שמרגישים שהם יכולים לתרום איכשהו למדינה. הם לא יכולים ללכת למילואים, אז התרומה שלהם היא לפגוש את גיבורי ארץ ישראל, לתת קצת שמחה ואולי גם מוטיבציה, שיש תקווה לבן אדם במצבים כאלה".

היית ממשיך את הפרויקט הזה?

"זה אצלי בראש. אחד הדברים שאני חושב עליהם זה ללמד שחייה עם כל הפצועים, בכל המרכזים בכל הארץ, לעשות סדנה ולהסביר איך לשחות לא תחרותי. בגיל 65-70 לצערי הרב הם יישארו נכים, אבל אם לא נלמד אותם לשחות, הם לא ידעו. המשימה של החיים שלי, זה לחלוק את הידע עם אנשים שצריכים, ללמד אותם לשחות. עם ניסיון של 45 שנה, אני יכול לתרום. אני מזמין אותם אלינו, זה כבוד בשבילנו להגיע לכאן ואני מסיר בפניהם את הכובע במידה והיה לי". 

השחיין מארק מליאר הוסיף: "היה ממש מרגש וכיף, הרבה יותר כיף ממה שחשבתי, כולם זרמו ושחו. מה שעשינו זה הרבה יותר כיף מכל אימון. בטוח שגם הם נהנו וזה חשוב, להחזיר להם על מה שתרמו למדינה, כל יום כל הזמן. החלום זה לקחת מדליה בפריז ולהקדיש אותה להם".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות