אליפות ישראל בשחייה שננעלה אתמול (שבת) בבריכה הלאומית במכון וינגייט בנתניה, הייתה אולי אחת הטובות של השנים האחרונות מבחינה הישגית, אבל ללא ספק הכושלת ביותר שידע הענף הזה אי פעם מבחינת ניהול!
מאות השחיינים שהגיעו לרגע השיא של השנה בארץ, חלקם חצו יבשות ועצרו את עונת המכללות שלהם, שברו שיאים אישיים, השיגו שיאים לאומיים חדשים, הציגו קרבות מרשימים וגם קבעו קריטריונים לאירועים החשובים, אבל גם בחלומות הכי שחורים שלהם - הם לא חשבו שזה היחס שהם יקבלו.
כבר בחימום, בבריכה הלימודית הקטנה, על שלושה מסלולים הצטופפו עשרות שחיינים, כשאחד נתקל בשני, במראות שאולי מזכירים רק את פסטיבל הקומבה - בנהר הגנגס – רק שאנחנו לא בהודו, כולה בישראל.
כשהספורטאים הגיעו בשלום לתחרות עצמה, הם גילו המצאה כחול לבן: תחרות (כמעט) ללא שופטי מסלולים. אתם יכולים לדמיין משחק כדורגל בלי קוונים? השיא הגיע ביום השני לאליפות, כשבמשחה שליחים אחד נפסלו לא פחות מארבע אגודות, כל זה מול עיניהם של שני שופטים בלבד. איך הצליחו לראות כל אחד במקביל חמישה מסלולים?
אגב, באורח פלא ואולי למראית עין, ביום שישי כשסוף סוף היה שידור חי בטלוויזיה, פתאום נמצאו עוד שופטים וגם לא התעצלו והורידו את הדגלונים שבהם נעזרים השחיינים רק במשחי הגב, ולא השאירו אותם תלויים לאורך כל התחרות כמו בימים הקודמים.
שיא השיאים הגיע ברגע המרגש של כל ספורטאי – מעמד הפודיום. בחוסר כבוד משווע, המשיכה התחרות כאילו כלום לא קרה. בעוד שבמים נאבקים על המאיות, חולקו המדליות, וגם זה נעשה כשהשחיינים מקבלים את המדליות ידנית ואפילו לא על הכרית המסורתית. תהיו בטוחים שבשנה שעברה, כשאנסטסיה גורבנקו קיבלה את הזהב במשחה 200 מטר מעורב באליפות אירופה ברומא, אף אחד במקביל לא המשיך לשחות.
ואם כבר חוסר כבוד כלפי השחיינים, איפה נעלם טקס הפתיחה? למה השנה לא חולקו שום מגנים לשחיינים מצטיינים? והכי חשוב, למה תחרות הדגל של האיגוד, צריכה לתהקיים לעיני יציעים ריקים? הגיע הזמן שמישהו באיגוד השחייה יתחיל להתעורר, להפסיק את המלחמות הפנימיות ולהתחיל לחשוב נטו לטובת הספורטאים.
כבר עכשיו אפשר לקבוע, שבשנה הבאה, אליפות ישראל תכלול את הנוער והבוגרים וכך הדור הבא גם יקבל השראה מהשחיינים הבכירים, וגם יגרום למלא את היציעים, בכך שיביא איתו את ההורים, שרוצים לראות את ילדיהם ברגעי השיא שלהם.
את תחרות הקריטריונים, עם הספורטאים הבכירים, יצטרכו לקיים בנפרד ולהפוך להפנינג שלם. להביא אגודות באוטובוסים מהצפון ועד הדרום שיצפו בתחרות, לערוך להם מפגשים עם האלופים ובסיום כל הצגת ערב, אמנים אורחים, שימשכו קהל גם מחוץ למשפחת השחייה.
בנוסף, אי אפשר לקיים את האליפות במחתרת ורק יומיים לפני כן לפרסם פוסט בפייסבוק ולצפות שיגיע הקהל. צריך להתחיל את השיווק חודש מראש, לקיים יום ראיונות ולדאוג (בכל מחיר) שכל ימי האליפות ישודרו. בטקסי המדליות יש להפסיק את התחרות (כמו כל טקס נורמלי בכל ענף ספורט), וזה יאריך את התחרות ברבע שעה נוספת, להשיג ספונסרים ולחלק בונוסים לשיאים, לעשות שטח סטרילי (כולל העסקנים), אזור תחום לצלמים וכתבים ובעיקר, להחזיר את הכבוד לספורטאים!
ולסיום, הערה קטנה לראשי וינגייט. לעובדה שהבריכה לא ממוזגת כבר התרגלנו והחלטורה של המאווררים לא ממש עושה את העבודה, אבל מילא פותחים את החלונות כדי שאנשים לא יחנקו מחום, מה הבעיה לשים רשתות? שעשרות הציפורים המתעופפות מעל הבריכה, לא יכנסו ויעשו את צרכיהם על הספורטאים המסכנים.
