חיבתו הגדולה של יעקב ליפשיץ לחקר קהלי כדורגל מזמנת לו, לצד אושר ועניין, גם מצבים מסוכנים. אחד מהם התרחש ביציע האוהדים של דינמו דרזדן, מקום שיהודי בגולה ללא ספק ידע בטוחים ממנו. "כמה מהקהלים הטובים ביותר בעולם בעייתיים", הוא אומר. "דינמו דרזדן היא עיר שחורבה במלחמת העולם השנייה. הם קהל שנחשב אנטישמי, סקסיסטי, מיליטנטי מאוד. למרות שהם אנטישמים הם נחשבים לאחד הקהלים הטובים בגרמניה, אם לא באירופה, ולא רציתי לפספס את ההזדמנות לחוות אותם. אז נסעתי איתם למשחק חוץ בעיר בשם דויסבורג והייתי ביציע של האוהדים השרופים. מה שנקרא בעגה המקצועית 'אולטראס'. הייתי שם עם חמצוואר על הפנים, שלא יראו שאני לא יודע את הקריאות.
"הכל עבר בשלום, אבל הייתי גם במשחק בליגה רביעית בקבוצה מפרנקפורט נגד העיר השכנה", הוא מספר על מקרה קצת יותר קיצוני. "במזל הייתי בצד הנכון של המגרש, אבל בסוף המשחק כל היציע שמול צעקו על פרנקפורט 'שווינע יודן' (יהודי חזיר). למזלי כל היציע שאני הייתי בו ענו לו 'שווינע נאצי', אז הצטרפתי לקריאות. אבל מלבד זה, במיוחד כשאני נוסע לבד, אני פחות מביא את עצמי למקומות שאני יודע שהם מסוכנים".
ליפשיץ, 26, הוא אוהד ספורט מהסוג הישן. מגיל חד ספרתי הוא עוקב אחר שלל ענפי ספורט וכדורגל בפרט. אדם שקובע נסיעות לחו"ל על בסיס משחקים ובמיוחד - אוהדים מסוגים שונים. "אני אוהב להגיד לאבא שלי שאם הייתי משקיע במתמטיקה כמו שהשקעתי בספורט כנראה הייתי היום במקום אחר", הוא צוחק. "אני אוהב לצבור ידע וגם ניחנתי בזיכרון יחסית טוב. בכיתה א' הייתי קם בכל בוקר, אוכל קורנפלקס וקורא את מדורי הספורט. אחרי הצבא, במקום מה שנהוג לכנות 'הטיול הגדול', החלטתי דווקא להתרכז יותר בכדורגל. תרתי את כל אירופה - גרמניה, איטליה, ספרד, אנגליה, אוסטריה, צרפת. בכל מקום הלכנו למשחק אחר, מליגת האלופות ועד ליגה רביעית. אחרי זה גם נסעתי לארגנטינה ובמשך חודשיים תפסתי מעל ל-40 משחקים. תמיד כשאני נוסע ליעד כלשהו הוא חייב לכלול משחק".
מה מושך אותך כל כך בזה? זה כבר מזמן עבר את שלב התחביב.
"יותר מעניינת אותי איכות הקהל מאשר איכות האנשים על הדשא. אני גם יודע שבמשחקים יש רמת סיכון מסוימת - התנגשות עם משטרה, קהלים אנטישמיים. הייתי במשחק בין שתי קבוצות מסלוניקי: פאוק סלויניקי ואריס סלוניקי. זה אחד המשחקים החמים בבלקן. מאות אוהדים זרמו לדשא והתעמתו עם המשטרה. ממש לאחרונה התבשרנו שמספר אוהדי פאוק רצחו אוהד אריס, דבר לא שכיח במגרשי כדורגל. ביוון, כמו בארגנטינה, בדרך כלל אסור לקהל האורח להגיע למשחק בעיר המארחת בדיוק מהסיבות הללו. בערים מסוימות הזהירו אותי לא להסתובב עם סממנים של אף קבוצה בעיר. אין ספק שזה עולם מרתק".
אפשר להגיד שאתה לומד את העולם דרך פריזמה מאוד ספציפית.
"אני חושב שאפשר לעשות מחקר אנתרופולוגי על חברה דרך קהל הכדורגל שלה. במשחקים אפשר לראות את החברה בלי מסכות, בכל מקום שאתה מגיע אליו, לטוב ולרע. גם אם אתה לא בקיא בגיאוגרפיה של אירופה אתה יכול ללמוד הרבה על חבל הבסקים בספרד, על ימין מול שמאל בגרמניה, או קתולים מול פרוטסטנטים באירלנד. הסמל שלי בצבא אמר שאני חובב שירה קולנית בציבור. בין אם זו תפילת יום שישי בבית כנסת או שירה באצטדיון כדורגל".
"אני חושב שאפשר לעשות מחקר אנתרופולוגי על חברה דרך קהל הכדורגל שלה"
זה מסביר למה ליפשיץ הקים לעצמו קהילה. אהבתו הגדולה לתחום הביאה אותו ב-2017 לפתוח דף פייסבוק לאוהד ספורט, חובבי טריוויה ומשוגעים לדבר. מאז הפך העמוד "עובדות לא חשובות בספורט" לאחת מקבוצות הפייסבוק הפופולריות בישראל, עם 75 אלף חברים, ייצוג במדיות אחרות, שיתופי פעולה עם כלי תקשורת שונים ואפילו יוזמות חברתיות התנדבותיות.
"הקבוצה הוקמה לפני חמש שנים", הוא נזכר. "הקמתי אותה יחד עם יובל לרנר שהיה אז בן 14-15 ובהתחלה היינו אני, הוא ושני אחים שלי, איתן ויהודה ליפשיץ. עם הזמן נוספו אלינו עוד שלושה מנהלים ואנחנו רצים ככה מאז. ראיתי שיש בפייסבוק איזושהי דרישה לתוכן איכותי בנושא ספורט ואין לה כל כך מענה. שמתי לב שבקבוצות ידע כללי כמו 'עובדות לא חשובות' בכל פוסט שעוסק בספורט חסרים המון פרטים. אז הקמתי דף ממוקד יותר שעוסק רק בספורט ובאמת שלא ציפיתי שתהיה לו כזו היענות. בארבעת החודשים הראשונים הגענו לחמשת אלפים מצטרפים חדשים בחודש. היינו בצוות בלי ניסיון בפייסבוק או בניהול קהילות. סתם יוזרים רגילים. פשוט רצינו להנגיש תוכן איכותי ובגובה העיניים ואני מקווה שאנחנו עומדים במשימה".
איכשהו מצאת את עצמך מנהיג קהילה.
"לגמרי, זו קודם כל קהילה. אישית אני מרגיש שיש לי מחוייבות כלפי 75 אלף החברי בקבוצה שלי. לגמרי רצינו לעשות קהילת ספורט ולהעלות את השיח בארץ רמה למעלה. יש הרבה אתרים שמתעסקים בצהוב של הספורט. אצלנו זה לא עובר".
בארץ יצא לאוהדי כדורגל שם לא טוב במיוחד.
"נכון. אני בכלל אוהד בית"ר ירושלים והרבה פעמים באמת צריך לנפץ את הסטיגמה הזו. חלק מהעניין בקהילה שלנו הוא תרבות הדיון והשיח אנחנו באמת מאמינים בה. נדיר מאוד שיהיו בקבוצה עלבונות אישיים, העלבות או הכללות. אנחנו פועלים מרגש אחד עיקרי וזה תשוקה, ורוצים שגם החברים בקהילה יפעלו מתוך תשוקה. גם אם מדובר באוהדי קבוצות יריבות, אני מכבד את התשוקה שלהם".
"הסמל שלי בצבא אמר שאני חובב שירה קולנית בציבור. בין אם זו תפילת יום שישי בבית כנסת או שירה באצטדיון כדורגל"
לצד אהבתו לספורט, יעקב הוא גם חובב קומיקס, שמרשה לעצמו לצטט את המשפט הקלאסי שאומר הדוד בן לספיידרמן: "עם כוח גדולה באה אחריות גדולה". על כן הוא רתם את הכוח החדש שלו כמנהיג קהילה למען תרומה לקהילה שמחוץ לפייסבוק.
"בכל פעם שאני מעלה פוסט וקורא לתרומה כולם משתפים פעולה, כולם משתפים אותו אצלם בדפים", הוא אומר. "בשנה שעברה בזמן מבצע 'שומר החומות', אחי הקטן יהודה וחבר הקהילה אלי זיוון החליטולאסוף כסף ולחלק מזון בעוטף עזה. העלינו פוסט בנושא ונדהמנו מכומת הכספים שאספנו. תוך כמה שעות אספנו 15 אלף שקלים. העמסנו את האוטו באוכל, טואלטיקה וסטיקרים של 'עובדות לא חשובות בספורט'. הרמנו שם את המצב, אפילו לדבר על זה עכשיו גורם לי להתרגש. פעמיים בשנה אנחנו עושים התרמה למאגר מח עצם של עמותת 'עזק מציון', התרמנו גם עבור עמותת 'לקט ישראל', אנחנו משדכים בין ילדים חולים לבין הספורטאים האהובים שלהם. אנחנו בסך הכל קהילת ספורט בפייסבוק, אבל הצלחנו לייצר דבר יפה ומאחד. אנחנו משתדלים להחזיר מעט ממה שקיבלנו".
זו קלישאה אמנם, אבל אתה באמת מאמין בכוח של ספורט לייצר שינוי?
"בתקופת הקורונה יצאתי עם הרצאה בשם 'מלחמה בתוך ומחוץ למגרש - כדורגל וספורט בראייה פוליטית, גיאוגרפית והיסטורית'. אתן לך דוגמה למשהו שאני מספר בה: מלחמת האזרחים בחוף השנהב נעצרה ב-2006 אחרי שהנבחרת העפילה למונדיאל. הכוכב הגדול שלה, דידייה דרוגבה, ירד בשידור ישיר על הברכיים, התחנן משני הצדדים להפסיק את המלחמה והיא באמת נעצרה. הקרבות חודשו רק כעבור שלוש שנים. גם בזמן מלחמת ביאפרה בין מורדים משבט איגבו לבין צבא ניגריה הוכרזה הפסקת אש של יומיים, לכבוד ביקור של הכדורגלן פלה ורצון של שני הצדדים לצפות בו. לספורט יש כוח גדול, וכן, הוא אפילו יכול לשנות את העולם".
