חידת רוני קלדרון: מה קרה לכדורגלן העבר שהפך לסוחר סמים - ונעלם

מחר, בשבת, אמור היה רוני קלדרון לחגוג את יום הולדתו ה־70. בעיני לא מעט אנשים שראו אותו על המגרש, מדובר בכישרון הכדורגל הכי גדול שנולד כאן. בעיני אחרים, הוא תמיד ייחשב לבכיר סוחרי הסמים שידענו.

לפני 28 שנים ברח קלדרון מכלאו בסאו פאולו שבברזיל, ומאז כאילו בלעה אותו האדמה. חי? מת? רק השמועות נותרו. "מצאת אותו?" שאלה אותי בתו, מאיה, כשביקשתי לשוחח איתה. "אם לא - אין לך מה לחדש לי".

מה לדעתך קרה איתו?

"לדעתי הוא לא בחיים".

מסיפור חיים מרתק כמו של קלדרון מייצרים רבי מכר ומביימים סרטים. סיפורו של הנער המחונן שקבוצות בכירות באירופה רדפו אחריו - עד שהפך לגבר המפוקפק שרשויות חוק בינלאומיות דולקות אחריו.

"אם אבקש להשוות את רוני לשחקנים של היום, הוא היה משהו בין רונאלדיניו לניימאר", משוכנע מרדכי (מוטל'ה) שפיגלר בן ה־77. "כישרון מדהים. אני זוכר שבנבחרת, אני וגיורא שפיגל היינו מסתכלים ולא מבינים מאיפה זה מגיע. הוא ידע לעשות דברים שעד היום אני לא יודע לבצע. מאוד מיוחד".

קלדרון נולד בשכונת שבזי בתל אביב, ליהודית ולדוד, אחיהם הגדול של שלומי ואיציק. מגיל צעיר קלטו במחלקת הנוער של הפועל שמדובר בשחקן מזן אחר. "בדרך כלל, במשחקי ילדים ונערים צופים בני משפחה, אבל אותו היו מגיעים לראות מאות אנשים. בלי להגזים. הוא יכול היה לעבור חמישה שחקנים כמו שאני עובר מישהו ברחוב", מספר שמעון (שים) בן יהונתן, ששיחק עם קלדרון בהפועל ת"א.

רק שכבר אז אפשר היה להבחין שהגבולות בין מותר לאסור מאוד דקים אצל הנער. בספטמבר 1967, כשהיה בן 15 וחצי, הרחיקה אותו ההתאחדות לכדורגל מהמגרשים לחצי שנה, אחרי שהשתתף במשחק בוגרים בליגה ב' במדי א.ס. דוד ת"א נגד הפועל יהוד - כשהוא מתחזה לשחקן אחר.

קלדרון הכחיש מעורבות בתרמית, אבל שופט המשחק הצביע עליו במסדר זיהוי שנערך במשרדי ההתאחדות לכדורגל. השחקן הנבוך הודה והסביר שמאמן קבוצת הנוער של הפועל ת"א סילק אותו אחרי שאיחר למפגש, ובדרך לביתו פגש את אנשי א.ס. דוד - והחליט להצטרף אליהם למשחק.

בעודו מושעה כעונש, החליטו הוריו להגר לברוקלין ולפתוח שם חנות נעליים, ורוני הצעיר נסע איתם. אחרי פחות משנה חזר לבדו לארץ. "היה לו קשה לחיות שם, אז הוא חזר, ובחלק גדול מהזמן גר איתי, בדירת הוריי", מספר חברו הטוב עמי פייקובסקי.

הרב פייקובסקי (69) הוא כיום איש חב"ד תושב הבירה, שנודע כרב של קבוצת בית"ר ירושלים וכמי שפעל רבות להרגעת חברי ארגון לה פמיליה ביציע המזרחי של אצטדיון טדי. כשמדברים איתו על קלדרון ההולל של שנות ה־60, עיניו מתעוררות לחיים.

"בבוקר היינו נפגשים בחוף שרתון, בצהריים המצילים היו מביאים דגים והיינו עושים על האש. משם הלכנו לאימון, אחר כך נפגשנו במסעדת ווימפי בדיזנגוף, ואת הלילה סיימנו בדיסקוטק", פייקובסקי נזכר. "היו פעמים שהיינו נתקעים בלי כסף, אז רוני היה מתערב עם אחרים מי מקפיץ יותר פעמים כדור על הרגל, כדי להשלים הכנסה. אף אחד לא היה יכול עליו, הבן אדם היה מקפיץ תפוז מאה פעם".

כבר בגיל 17 הוקפץ רוני לקבוצה הבוגרת של הפועל ת"א, כדי שיסייע לה במאבק על תואר האליפות. מדי שבוע היה מגיע מנהל הקבוצה, יצחק מנחם, לבית משפחת פייקובסקי, ברחוב יהודה המכבי בעיר, לבדוק שהכישרון הגדול שלו אוכל וישן כמו שצריך.

"רוני עשה על המגרש דברים שלא ראו עד אז", מספר שחקן הקבוצה משה "גוגו" מורדכוביץ' (73). "אני לא רוצה להגזים, אבל הוא דמה למסי. אם יש ציונים מ־1 עד 10, רוני עומד על 9. ואם מדברים אצלנו תמיד על ברקוביץ' ואוחנה כגדולים ביותר, אז מבחינת יכולות הוא עלה עליהם".

• • •

ב־14 ביוני 1969, מחזור לפני סיום העונה, התקיים משחק מתוח במיוחד של הפועל ת"א נגד בית"ר ירושלים באצטדיון בלומפילד. היציעים היו מלאים, המתח ריחף באוויר, אבל מטעמי חיסכון לא הזמינה הנהלת הפועל, המארחת, כוחות משטרה לשמירה על הסדר.

הפועל היתה טובה בהרבה מבית"ר על המגרש. קלדרון הבקיע את השער הראשון, נחמן קסטרו את השני ושייע פייגנבוים את השלישי, כשבית"ר הצליחה לצמק בשער. בדקה ה־80 המשחק פוצץ בעקבות מהלך של קלדרון.

"רוני קיבל כדור, עבר שחקן, עבר את השני", משחזר שייע פייגנבוים (74). "ביקשנו ממנו שימסור, אבל הוא היה ממוקד מטרה. המשיך לרוץ עם הכדור, עבר גם את השוער.

"איך שהוא עומד מול הרשת, חייל אוהד בית"ר קפץ מיציע 4 ונעמד על קו השער. רוני, במקום לבעוט פנימה ולגמור עניין, עבר גם את החייל בהטעיה. הקהל של בית"ר היה בשיגעון מההשפלה. הם עמדו על הגדרות, ופתאום שמענו 'תק־תק' ובום, הגדר נפלה והם פרצו בזעם פנימה. ברחנו לחדר ההלבשה, אחרת היינו מתים. ישבנו שם עד אמצע הלילה, כי האוהדים שברו את כל האצטדיון".

כעבור שבוע יצאה הפועל ת"א לעימות נגד מכבי שעריים ברחובות, במחזור הסיום של העונה. הפועל נזקקה לניצחון כדי להבטיח תואר אליפות, ואילו שעריים היתה חייבת לנצח כדי לא לרדת ליגה.

פייקובסקי: "יום או יומיים לפני המשחק דפקו אצלנו בדלת בשעת לילה מאוחרת. אמי פתחה. שאלו, 'איפה רוני?' היא מייד קלטה מי הטיפוסים. שאלה, 'מי רוצה לדעת?' - והם הסתלקו.

"אמי העירה אותנו ואמרה, 'רוני, באו לחפש אותך'. רוני זיהה את האנשים מהחלון, אמר לי 'בוא' - ולקח אותי לאיזו מחששה בתל אביב. נכנסנו פנימה, ישב שם בחור קטן. רוני סיפר לו מי בא לאיים עליו. הקטן קרא למישהו ואמר, 'תביא איתך את הכינור'. אותו בחור הביא תת־מקלע, שם בבגאז' הרכב, ונסענו לדיסקוטק ביפו.

"הקטן שלח את 'הכנר' שייכנס למועדון ויוציא את הבחור שבא לאיים. כשההוא יצא, הקטן פתח את הבגאז', הראה לו את הנשק ושאל, 'מה אתה רוצה מהילד?' המאיים נלחץ והתחיל להגיד, 'מצטער, שלחו אותי, סליחה'. הקטן אמר לו 'תיזהר', והלכנו הביתה".

האירוע מורט העצבים התרחש מכיוון שלא מעט יוקרה הונחה על כף המאזניים במחזור הסיום של העונה, ולאוהדים רבים היה חשוב שקלדרון יהיה טרוד - ולא יבריק, חלילה, על הדשא.

באצטדיון הקטן בשעריים, במקום 1,000 צופים נדחסו לפי הסיפורים 8,000. אוהדים נעמדו על גגות בתים מסביב וטיפסו על העצים ליד המגרש. פייקובסקי מספר שלפני שהקבוצות עלו לדשא, בוסתנאי "בוסי" סחה לחש לקלדרון באוזן: "היום אתה מת".

סחה היה בריון אלים, יליד שעריים, שבשנות ה־60 הורשע בתקיפה חמורה וריצה תקופת מאסר ממושכת. הוא עבר להתגורר באילת, שם נרצח לבסוף ביציאה מפאב, אחרי שהטיל את אימתו על הדרום. ביום המשחק הגיע לשעריים, לסייע לקבוצה המקומית במאמציה להישאר בליגה הבכירה.

הפועל ת"א ניצחה את שעריים 0:1, משער של מורדכוביץ' בדקה ה־71. "אני לא זוכר אווירה כמו שהיתה שם", נזכר מורדכוביץ'. "כל המדינה דיברה רק על זה. במקום לשמוח על האליפות ולהקיף את האצטדיון עם דגל המדינה, כנהוג, דחינו הכל, כי שעריים ירדה ליגה וכולם שם שכבו על הדשא ובכו".

קלדרון, שזכר את איומו של "בוסי", ידע שלא מומלץ לו להתעסק איתו. "באותו מוצ"ש התלבשנו לקראת יציאה, ורוני אמר פתאום, 'טסים לאילת'", נזכר פייקובסקי. "הוא אמר לי, 'בוסי יהרוג אותי, אז מוטב שנעשה סולחה'.

"לרוני היתה דודה באילת, אז הגענו לשם ומייד נסענו לבוסי. איך שראה אותנו, הוא התלהב ושכח מכל מה שהיה. 'עזוב רוני, הכל שטויות', אמר ופתח לנו שולחן. נרגענו. אני זוכר שחזרנו לישון אצל הדודה, והיינו כל כך שיכורים שלא שמנו לב שנכנסנו לדירה אחרת".

• • •

קלדרון הפך בגיל 17 וחצי לסטאר של תל אביב. כל מועדון בילוי פתח בפניו את הדלת, חינם, רק שיבוא, כי בעקבותיו הגיעו עוד מאות בליינים. "חיים ספורטיביים לא היו שם", פייקובסקי מחייך. "רוני היה בא הביתה בשלוש לפנות בוקר - ובכל זאת היה למחרת הכי טוב על המגרש".

רק שלא תמיד הכל הלך חלק. בספטמבר 1969 הגיעה החבורה לבית המעצר באבו כביר, בחשד שניסתה לחטוף נערה בת 15. יחד עם קלדרון ופייקובסקי היו גם יאיר צברי, שלא מזמן פורסם שביקש לרכוש את בית"ר ירושלים, ויוסי הבי ז"ל, שנהרג במארס 2002 בפיגוע במסעדת סי־פוד מרקט בתל אביב.

"יצאנו מבילוי והסענו את הבחורה הביתה", מספר פייקובסקי. "כבר הגענו לפתח הבית שלה, אבל הבי בחר להשתעשע ולא עצר את הרכב. היא התחילה לצעוק, וכנראה הוריה שמעו והזעיקו משטרה. הכניסו אותנו לניידת. למחרת הסברנו שעשינו קצת צחוק, והשוטרים אמרו לנו, 'לכו הביתה'".

שמו של קלדרון הגיע עד מהרה לאוזני אמרגן העל אברהם דשא פשנל, שעבד עם הגשש החיוור ולהקת כוורת. פשנל פנה לכדורגלן והציע שישמש לו סוכן אישי. ההתאחדות לכדורגל התנגדה ומיהרה להבהיר שתחת חסותה לא יפעלו סוכנים.

מבחינת קלדרון, שלאורך הקריירה שלו חסר יד סמכותית ומכוונת, הסירוב היה רגע משמעותי. במיוחד כשבאותו קיץ הגיעה אליו הצעת עבודה לא צפויה: אייאקס אמסטרדם, האימפריה ההולנדית שבתחילת שנות ה־70 שלטה בכדורגל האירופי ללא עוררין, עם המאמן האגדי ריינוס מיכלס והכוכבים יוהאן קרויף ויוהאן ניסקנס - ביקשה לצרף אותו לסגל שלה.

"יום אחד הגיע נציג חברת התעופה ההולנדית KLM לאימון הפועל ת"א, ובידו מכתב לרוני קלדרון", מתואר בספרו של תום אכברג "אייאקס הנצחית". "רוני לא ידע מילה באנגלית, אז את ההצעה שקיבל ממועדון הפאר אייאקס תרגם חברו הטוב לקבוצה, חיים נוריאלי, שלקח את השחקן המחונן תחת חסותו".

רוני, אז בחור צעיר בן 18, הדהים את ההולנדים כשדרש שיחד איתו יצרפו גם את נוריאלי, שהיה שחקן אפור וקשוח, ובטח לא מתאים למועדון ברמה העולמית. אנשי אייאקס הסכימו, והטיסו את השניים לאמסטרדם.

לפני שנה נפוצה שמועה שנוריאלי נפטר, אבל התברר שהוא חי בבית אבות, ומצבו לא מזהיר. לפני יותר מ־17 שנה פגשתי אותו בבית קפה ברחוב שינקין בתל אביב, וכבר אז הוא נראה שברירי, רחוק מאוד משנות הזוהר שלו.

"במשחק האימון הראשון שקיימנו בהולנד מסרו לרוני כדור מ־30 מטר'', סיפר נוריאלי בפגישה. "הוא היה כזה גאון, שכל המהלך רץ לו בראש. השומר נצמד אליו. רוני עצר את הכדור בחזה, אבל במקום להוריד אותו לדשא, הרים אותו למעלה וזז מייד הצידה.

"המגן עף באוויר עשרה מטרים. רוני עצר כמו מלך ונתן ליוהאן קרויף פס לגול. אף שחקן לא יכול לעשות דבר כזה. פעולה של קוסם. במחצית התוצאה היתה 0:4. למגרש נכנסו אלפי אוהדים, קרעו לרוני את החולצה, ומיכלס, מרוב הפחד, הוציא אותו".

גם אם התיאור הזה מעט מוגזם, אין ספק שבהולנד התלהבו מהפוטנציאל הישראלי - אבל התאכזבו מהעובדה שלא יוכל לשחק בקבוצה. וכך נכתב בספר "אייאקס הנצחית": "קלדרון הוצג באמסטרדם ככישרון ענק, קרויף של המזרח התיכון, אבל אחרי שהכל סוכם, ההתאחדות הישראלית העבירה מכתב שהשחקן לא רשאי לעבור לאייאקס, כי הוא נמצא בהסגר בינלאומי.

"ההולנדים רתחו. הם שאלו את נוריאלי, 'למה לא אמרת קודם? אנחנו לא אוהבים שטויות כאלה'. נוריאלי סיפר שגם הוא הופתע. למרות הכעס, אייאקס הסכימה שקלדרון יתאמן אצלה בשנה הקרובה, כי הוא הותיר רושם מצוין.

"ואז קראו לרוני לעשות צבא בישראל. באייאקס שוב כעסו. נוריאלי הסביר להם שמדובר כנראה באי הבנה, אבל רוני טס לישראל ולא חזר להולנד. הוא אפילו לא שיחק משחק רשמי אחד באייאקס''.

שמעון בן יהונתן (79), ששיחק אז בהפועל, נזכר: "אחרי שרוני חזר לארץ, התקשרו מאייאקס להנהלת הפועל. הסברנו להם שזה רוני קלדרון, ושאי אפשר לעשות דבר. בהנהלת אייאקס היה רוב יהודי, אז הם החליטו לא לתבוע ולא להתעסק איתו".

אחרי שובו לארץ התגייס לצה"ל, אבל לא הסתדר עם המסגרת הנוקשה ושוחרר. הוא נזקק אז בעיקר למאמן שייַשר אותו. למזלו פגש את דוד (דוביד) שווייצר ז"ל, שאימן אז את נבחרת הנוער של ישראל. "אבא שלי אהב לחנך, ורוני היה חולה עליו", מספר בנו, מושיק שווייצר. "דוביד היה היחיד שרוני הקשיב לו, כשאת האחרים לא ראה ממטר. כשהיה מסתכל לו בעיניים - רוני היה משפיל מבט".

במאי 1972, במהלך טורניר גביע אסיה לנוער שהתקיים בבנגקוק, תאילנד, הכריח שווייצר את קלדרון לישון איתו באותו חדר במלון, כדי להשגיח עליו. האקט החינוכי עבד: קלדרון בישל את שער הניצחון במשחק הגמר נגד דרום קוריאה, 0:1.

עם כל הבעייתיות בהתנהלותו באמסטרדם, באירופה לא ויתרו על קלדרון. בקיץ 1972 היתה זו פיינורד רוטרדם, יריבתה הגדולה של אייאקס בהולנד, ומעצמה בפני עצמה, שהתעניינה בשירותיו. במיוחד רצה בו מאמנה האוסטרי, ארנסט האפל, האיש שהיום האצטדיון הלאומי בווינה קרוי על שמו.

ב־27 באוגוסט קיבל חוס ברוקס, האיש החזק של פיינורד, את קלדרון בזרועות פתוחות. לראשי הקבוצה הספיק משחק אימון אחד מול המבורג הגרמנית כדי להבין שהיא מעוניינת בצעיר הישראלי שחגג יום הולדת 20.

• • •

ב־5 בספטמבר, יום טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, הדהים קלדרון את ההולנדים במשחק מול המבורג. לידו בחוליית הקישור שיחקו כוכבי נבחרת הולנד הגדולה, וילם ואן הנחם ווים יאנסן, שהלך לפני כשבועיים לעולמו בגיל 75. פיינורד ניצחה 2:5, כשרוני כבש את אחד השערים במבצע אישי מרשים. 15 אלף הצופים במשחק כיבדו את הישראלי בתשואות.

פיינורד רצתה את קלדרון, אבל אז התגלה שוב קושי עם ההתאחדות הישראלית, שהזכירה את העובדה שהשחקן נמצא בהסגר בינלאומי. ההולנדים הציעו משחק ידידות מול נבחרת ישראל, רק כדי שקלדרון יגיע לרוטרדם. ההתאחדות התעקשה: רוני ישוחרר מההסגר ב־1 ביולי 1973. ההולנדים לא נשברו, וארגנו לשחקן שכר חודשי של 1,750 גילדן. רק שיתאמן איתם ויהיה מוכן לעונה הבאה.

נראה שחייו של קלדרון עלו סוף־סוף על המסלול. באוקטובר הוא התחתן עם חברתו, יעל קופלוביץ', והשניים התאכסנו בירח הדבש במלון אסטוריה ברוטרדם. בהמשך התארגנו על דירה יפה שהשקיפה לאזור הנמל. כשהמאמן האפל התלונן שקלדרון לוקה בכושר הגופני, השחקן הבטיח ש"יעבוד קשה", אבל כמו לאורך כל הקריירה שלו - לא התמיד.

בפיינורד פגש קלדרון את השחקן ההונגרי אטילה לדינסקי, שגר קומה מעליו, והשניים נהגו לבלות יחד יום ולילה. אטילה הכניס לישראלי לראש שלא בטוח שבקבוצה בונים עליו, ושכדאי לו לחפש אופציות נוספות. בוקר אחד הגיע שחקן נבחרת הולנד, ואן הנחם, לאסוף את קלדרון לאימון - ולא מצא אותו בחדרו. סיפרו שהוא נראה בליאז' שבבלגיה.

לברוקס, האיש החזק בפיינורד, נמאס מהעיסוק בכדורגלן הבעייתי, וכשאיש עסקים מקומי הגיש הצעה בשם פ.צ. פריז הצרפתית לקחת את הישראלי תמורת 90 אלף גילדן - הוא הסכים מייד. אמנם הצרפתים לא ראו את קלדרון משחק, אבל הם סברו שהוא יהיה בן זוג ראוי למוטל'ה שפיגלר, שכבר התמקם בקבוצה.

עד מהרה הבינו גם הצרפתים שקנו חתול בשק, והרומן עם קלדרון הסתיים. "רוני לא נשאר בצרפת, כי הוא התגעגע לארץ והגיע למסקנה שמיצה את החוויה האירופית", מסביר שפיגלר. "הוא שיחק מעט, ורק רצה לשוב הביתה. רוני היה כל כך עצמאי, ידע בדיוק מה הוא רוצה, ולכן כל אלה שניסו לשכנע אותו בזבזו את זמנם".

רוני חזר להפועל ת"א, לסייע לה להישאר בליגה, וב־9 במארס 1974 כבש את השער האחרון במדיה במשחק נגד הפועל חיפה. באותם ימים כבר היה אב למאיה הקטנה. הוא נזקק למקור פרנסה מתגמל, ולכן הסכים ב־1975 לרדת לליגת המשנה, במדי הפועל ר"ג.

אלי אפרתי, באותה תקופה יו"ר הפועל ר"ג, נזכר: "הבאתי את רוני למועדון ביחד עם שחקנים מובילים, כמו השוער יוז'י סורינוב ורוני לוריה, כדי שנעלה ליגה. קלדרון היה אליל האוהדים, אבל הליגה הזאת היתה אגרסיבית ולא בשבילו, למרות שהוא ניסה בכל כוחו".

לצד הכדורגל פתח קלדרון עם השוער סורינוב מסעדה בשם "ואדוז", בכיכר נח שבגבעתיים, ובעיר סיפרו שנהג להסתובב כבר אז עם טיפוסים לא סימפטיים. המוני צעירים אמנם נהרו למסעדה, אבל העסק לבסוף כשל עקב בעיות ניהול.

קלדרון וסורינוב כיכבו ביחד גם במשחק העונה בעכו, שנערך בינואר 1976 מול הפועל המקומית - שהתמודדה איתם על העלייה לליגה הבכירה. את מה שהתרחש בדקה ה־75 תיאר למחרת העיתונאי זוהיר בהלול בעיתון "חדשות הספורט".

"שוער ר"ג, סורינוב, עזב את שערו והתפרץ לעבר הגדר. סמל המשטרה עמר, שהיה בקרבת מקום, נראה לפתע שרוע על הקרקע. אחרי שניות מועטות קם בסיוע חבריו וזעק לעבר סורינוב, 'אתה עצור'. הסמל אמר לי, כשהוא חיוור כסיד, שסורינוב ניסה לתקוף כמה בחורות שישבו מעבר לגדר.

"התקרית כאילו נתנה את האות למהומה רבתי שהתחוללה במגרש, כשליד הגדר נראו כמה משחקני ר"ג מנסים להתפרץ לעבר הקהל. בשיאה של המהומה נתקף רוני קלדרון בהיסטריה, בכה והשתולל כשידיו על פניו, וזעק, 'שוטר היכה אותי, תראו את פניי, נפגעתי'".

העיתונאי שלמה מן, אוהד ר"ג שהיה באותן שנים עוזר אפסנאי במועדון, משחזר: "ככל שאני זוכר, סורינוב וקלדרון החליטו לפוצץ את המשחק. הם התחילו להתגרות בקהל, וככה זה התחיל. הגענו לשם 500 אוהדים, ובדקה ה־80 התחלנו לעזוב, כי הבנו שעומד להיות בלאגן".

• • •

נראה שהיחיד שלא ויתר על קלדרון, למרות ריבוי התקריות סביבו, היה דוד שווייצר, שמונה בינתיים למאמן נבחרת ישראל ותכנן לכלול את השחקן בסגל שהתכונן לאולימפיאדת מונטריאול ב־1976. כשהודיעו למאמן שקלדרון לא השלים את שירותו הצבאי, ושהדבר יקשה את זימונו, פעל שווייצר להסדיר את הבעיה. אבל קלדרון, כהרגלו לאורך כל הקריירה, בעט גם הפעם בדלי.

זה קרה אחרי משחק אימון. קלדרון התלונן בפני חברו לנבחרת, אלי לוונטל, שהוא לא מוסר לו כדורים. לוונטל ניסה לענות, וקלדרון הזועם הטיח בו: "תיזהר, עוד מילה אחת ואני אהרוג אותך". לוונטל ענה שוב, ובתגובה היכה קלדרון בפניו באגרוף, ופצע את שפתו, שהחלה לדמם. מנהל הנבחרת, נחום צפלוביץ', הודיע ש"לבריונים כמו רוני" אין מקום בסגל.

"היה לו פתיל מאוד קצר", מספר פייקובסקי. "היינו נוסעים ביחד במונית, רוני היה שואל משהו, הנהג היה עונה לו, ותוך שנייה - מכות".

הפועל ר"ג היתה תחנתו האחרונה של קלדרון כשחקן. בגיל 25 בחר לעזוב ולהמריא לארה"ב, שם הצטרף לעסק המשפחתי בחנויות הנעליים. אביו פתח לו חנות בקורט סטריט שבברוקלין, אבל ביוני 1981 החלו לזרום מארה"ב ידיעות שהשחקן לא מככב רק במדורי הכלכלה, אלא נכנס חזק גם לענף הפלילים.

משטרת ניו יורק, כך פורסם באותו חודש, חשפה רשת לזיוף כרטיסי אשראי שעל פי החשד הוציאה במרמה 1.2 מיליון דולר מבנקים בארה"ב. החוקרים חשדו שקלדרון הוא העומד בראש הרשת, אבל החקירה לא העלתה דבר, והכוכב לא נעצר.

אחרי פרסום דבר החקירה ביקש קלדרון להתרחק מניו יורק, ועבר ללוס אנג'לס החמימה, שאליה כבר היגר חברו הטוב פייקובסקי.

"אנשים טועים, רוני לא היה גנגסטר. הוא רק נגרר, אהב להיות ליד גנגסטרים", מסביר פייקובסקי. "אני זוכר מי היו הטיפוסים שהתגוררו בדירות שאליהן הגענו, עם מי הוא התחבר, עם מי עשה עסקים. אבל לא יכולתי להגיד לו, 'עזוב, זה לא בשבילך'. הוא ראה שהחיים שלי אחרים".

פייקובסקי היה עמוק בתהליך החזרה בתשובה, ואילו קלדרון סטה לחלוטין מהמסלול. הוא אמנם היה נשוי ואב לשתי בנות, מאיה ושרון, אבל במקביל ניהל מערכת יחסים עם אישה והביא לעולם בת מחוץ לנישואים.

נוסף על כך, הוא גילה את הסחר בסמים. החיבור שלו עם ניסים לביא, עבריין בכיר ומוכר שסיים לרצות אז שני שלישים ממאסר של 18 שנה על שותפות בשוד גדול, היה המהלך ששינה לעד את גורלו.

קלדרון פגש את לביא במלון לה־קלרי בפריז. הכדורגלן הפקיד בידי העבריין סכום של 23.5 אלף דולרים, שאיתם המריא לביא לטורקיה, כשהוא מלווה בישראלי נוסף, מרדכי חלוואני. אחרי כמה ימים היו מונחים בחדר המלון של קלדרון בפריז 2.5 קילוגרם הרואין.

כשהתברר שאיכות הסם לא מתאימה לשוק האירופי, הוחלט להעבירו לישראל. לשם כך הזעיק קלדרון לצרפת אזרח אמריקני, ג'ורג' דופילד, שבדפנות מזוודתו הוטמן הסם. ב־24 בנובמבר 1981 המריא דופילד לישראל, וכבר בשדה התעופה נתפס על ידי המשטרה. בחקירתו סיפר על מעורבות קלדרון בעסקה, והסכים לשמש עד מדינה.

כשהפרשה התפוצצה, קלדרון כבר חזר ללוס אנג'לס. הוא ידע שהטבעת מתהדקת סביבו, ושבישראל עובדים על הסגרתו. "פגשתי אותו כשביקרתי את פייקובסקי", מספר מושיק שווייצר. "אמרתי לו, 'רוני, כל העיתונים בארץ מפוצצים בכותרות עליך, אתה חשוד בזה וחשוד בזה, מה הולך איתך?' הוא אמר, 'סתם מלכלכים, סתם אומרים'".

• • •

בקיץ 1982 כיתרו סוכני הבולשת הפדרלית בארה"ב את בית משפחת קלדרון בלורל קניון שבלוס אנג'לס, ושלפו את רוני ממיטתו. הוא הוסע לשדה התעופה, ומשם הוסגר למעצר ולמשפט בישראל באשמת הברחת ההרואין לארץ. לא מעט חברים הגיעו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, לתת עדויות אופי לטובת השחקן: דוד שווייצר, שפיגלר, פייגנבוים.

"בטח שהעדתי", נזכר כיום פייגנבוים. "רוני היה בן הזוג שלי על המגרש ומחוצה לו. אפילו בבית המשפט, כשהיה במצב קריטי, הוא אמר לשוטרים, 'רואים אותו?' והצביע עלי. הוא הסביר לכולם שעל הדשא הוא היה המוסר ואני המבקיע".

בבית המשפט התנצל קלדרון והביע חרטה. "אני מקווה שהציבור יסלח לי, ושאוכל להשתקם ולחזור לפעילות בעולם הספורט". השופט אריה בן ארי לא התחשב בבקשת הסליחה, ודן אותו לעשר שנות מאסר, מתוכן שבע בפועל ושלוש על תנאי. הפרקליטות ערערה, והעונש הוחמר לעשר שנות מאסר בפועל בכלא באר שבע.

"לפני 40 שנה הייתי כתב 'מעריב' בדרום", מספר כתב הפלילים בוקי נאה. "פנו אלי שאעשה חוג עיתונות בכלא באר שבע. רוני קלדרון היה 'חבר המערכת'. אני זוכר שהוא כתב שיר על געגועיו הביתה, והגיע לישיבות שלנו כמו לאימון, בטרנינג כחול. ראיתי איך האחרים בכלא כיבדו אותו".

כמעט כל חבריו מעולם הכדורגל נהגו לבקר את קלדרון בכלא. "המפקד סידר לי ביקור בחדר פרטי עם רוני, ועוד סוהר", מספר שמעון בן יהונתן. "יום אחד רוני החליט שהסוהר מפריע לו, כי הוא חשב שהוא מאזין לנו, אז הוא צרח וקילל אותו. ראו שהסוהר פחד ממנו פחד מוות".

אחרי שלוש שנים בבאר שבע, ובשל התנהגות טובה, הועבר קלדרון לכלא מעשיהו, הנוח יותר, ושם גם זכה לחופשות. מושיק שווייצר: "באחת החופשות רוני הגיע לדוביד, בקפה בכיכר מילאנו, וביקש ממנו, 'תעזור לי, דבר בשבילי, אני לא יכול כבר'. הוא רצה שיבינו שהוא משתדל".

ביוני 1985 יצא קלדרון לחופשה - שממנה לא שב לכלא. "יש אסירים שמתפתים לא לחזור, אבל כמעט כולם נתפסים. רוני הצליח להיעלם", משחזר רב־גונדר בדימוס רפי סוויסה, אז נציב שירות בתי הסוהר. "שאלנו אסירים אם הם יודעים איפה הוא, הבטחנו תמורה עבור מידע, אבל במקרה שלו אף אחד לא סיפר. המודיעין שלנו לא מצא כלום".

שמעון בן יהונתן היה מהאחרונים שראו את קלדרון לפני בריחתו. "נפגשנו בקפה מילאנו וקבענו שלמחרת ב־11 ניפגש שוב. אני זוכר שהוא עמד על הדשא שלפני הקפה וצעק, 'שים, מחר ב־11'. וזהו, מאז לא שמענו דבר".

בדיעבד התברר שקלדרון נמלט לדרום אמריקה. אותות חיים מצידו התגלו רק באוקטובר 1986, כשמשטרת ברזיל עצרה רשת של 17 עבריינים, ובהם ארבעה ישראלים, שהחזיקה 380 ק"ג קוקאין שיועדו ליצוא באירופה.

בראש הרשת עמד גבר שהזדהה כרונאלדו ונטורה סילוורה, החזיק בדרכון פרגוואי וכונה "פאפי". הוא לא שלט בספרדית או בפורטוגזית, ודיבר בעיקר עברית. בדיקת האינטרפול מצאה שמדובר באסיר הנמלט קלדרון. העונש שקיבל בברזיל היה כבד במיוחד: 32 שנות מאסר בכלא טאובטה השמור, מרחק 350 ק"מ מסאו פאולו.

התברר שקלדרון הספיק לעשות הרבה מאז בריחתו מהארץ. היתה לו חברה ברזילאית, פרסיה, שאיתה התחתן אחרי שהתגרש מיעל. הוא גם חבר לעבריין הבכיר ג'וקה גליאנו, שאיתו הפעיל רשת סמים עם המאפיה הקולומביאנית. כיאה למעמדם הרם - הקולומביאנים ניסו להבריח אותם מכלאם בברזיל.

באפריל 1988 סיכלו משטרת ברזיל והסוכנות למלחמה בסמים בארה"ב ניסיון למלט את השניים מהכלא. כוונת המחלצים היתה לסדר את העברתם לכלא אחר, כשמהלך המעבר ישתלט כוח משימה מיוחד על רכב ההסעה שלהם, יחלץ אותם מידי השוטרים ויעביר אותם לשדה תעופה בעיר סנטנה דה ליברמנטנו - ומשם יוברחו במטוס לקולומביה.

זה לא היה ניסיון הבריחה היחיד שעמד על הפרק. "אביו של רוני אסף כסף כדי להבריח אותו באמצעות שוחד", מספר פייקובסקי. "אני הייתי מאלה שתרמו לזה כסף. היתה כבר תוכנית שהליקופטר מחלץ ייכנס לבית הסוהר, אבל בסוף אחד ממפקדי הכלא, שקיבל כסף כדי לאפשר את הבריחה, פוצץ את כל העסק".

בסופו של דבר, בריחתו של קלדרון היתה פשוטה בהרבה. ב־1994 הוא הועבר לכלא בסאו פאולו, שאפשר לצאת ממנו לחופשות - ואפילו לעבוד מחוץ לחומות. יום אחד יצא לעבודה, ומאז נעלמו עקבותיו. לחלוטין.

• • •

בשנים שחלפו לא נמצאה מעולם גופה, גם לא רמז אם הוא חי. היו שאמרו שראו אותו בקהילה חרדית בארה"ב, אחרים שיערו שהוא מתגורר באחת ממדינות דרום אמריקה, בזהות בדויה. יש המשוכנעים שהוא כבר אינו בין החיים.

אחד מחבריו של קלדרון סיפר שאביו של השחקן, דוד, שחזר ארצה והתגורר בשנותיו האחרונות באילת, נהג לקבל מדי שבוע שיחה מחו"ל לטלפון ציבורי, כדי שאף אחד לא יוכל לאתר מהיכן היא מגיעה. שני הוריו של קלדרון נפטרו לפני כמה שנים.

מה שבטוח: בשנים שחלפו, קלדרון לא זכה לראות את בנותיו גדלות ומקימות משפחה. מאיה (47), היום מעצבת טקסטיל שחיה בזוגיות ואם לילד, ושרון (42), שחזרה בתשובה, שינתה את שמה לשושנה, וכיום נשואה ואם לחמישה. לשתיהן נותר זיכרון עמום בלבד מאביהן הנעלם. בייחוד למאיה, שעוד הספיקה לבקר את אביה, כילדה, בכלאו בארץ.

שמעון בן יהונתן: "פעם חבר משותף שלי ושל קלדרון הגיע מארה"ב. שאלתי אותו על רוני, והוא ענה שהוא לא יודע דבר. יום לפני שחזר לארה"ב נפרדנו, וכשהתרחק קצת צעקתי לעברו, 'אל תשכח למסור ד"ש לרוני'. התגובה שלו היתה כאילו הוא יודע משהו ולא מספר".

מושיק שווייצר: "אני רוצה להאמין שרוני חי, אבל אני חושב שאם היה יודע שאבא שלי, דוביד, נפטר, הוא היה מתקשר ולא משנה מאיפה. אני עדיין חושב שעמי פייקובסקי יודע משהו, אבל גם עמי, שהוא חבר טוב שלי, לא מספר. תמיד בוחר להעביר נושא שיחה".

פייקובסקי יושב בדירתו בירושלים והחיוך לא עוזב את פניו. אבל כשמדברים על גורל חברו, הוא עוצר ומבקש: "לשאלה הבאה".

הוא בחיים?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"אני חושב שכן. אתה שומע את סיפור חייו, ואתה צריך להבין שאין לרוני במה להיות גאה. זה אורח החיים שהוא בחר, אז עכשיו ללכת ולחטט? אם ככה הוא רוצה להישאר, כבד את זה".