כיוון שאני לא זוכר מתי מכבי ת"א הפסידה פעמיים באותו שבוע לאותה קבוצה – הקרדיט שלי לפני המשחק הלך בצורה די ברורה לצהובים, שייקחו את המשחק הזה, החשוב מבין השניים השבוע, כל הדרך לעוד מפגש טסטוסטרון בגמר נגד מכבי חיפה. מכבי ת"א לקחה גביע לפני שנה, ב"ש לפני שנתיים, ואחרי הפארסה בטרנר, קרסטאיץ' ידע שזה עכשיו, או שלעולם לא ישמע יותר ממיטש גולדהאר.
השביתה האיטלקית הסתיימה, גלזר וקניקובסקי הושלכו לזירה בתוספת אבי ריקן על תקן בייביסיטר/צ'ירלידר ובעיקר אחראי לכאוס בהגנת ב"ש ב־20 הדקות הראשונות. יובאנוביץ', כרגיל בנגיעה אחת רכה, המשיך פנימה אסיסט שהרוויח מטעויות של שני בלמי ב"ש, וזה נראה כמו טיול, כי אין כמו יפו בלילות, אבל ברדה שהבין שמדובר במבוא למפולת, ביצע שינוי טקטי, עיבה את המרכז בהצבתו מחדש של בריירו, ואיפשר לחבר'ה לנשום ולחכות לטעות בצד השני. זו הגיעה עם נגיחה נוראית אחורה של בלטקסה, שהולידה את השיוויון של בריירו. בלטקסה לא יקבל אחר כך פנדל, כשיופל ברחבה על ידי אל־חמיד.
ההפקרות בהגנות האיצה משחק משוגע, דו־צדדי וחיכינו בקוצר רוח לטעות הבאה, שנולדה ברחבה של ב"ש, והסתיימה ברשת של טננבאום. קניקובסקי פגש את הגב של אנסה, שעזב אותו כל הדרך לשני.
השבריריות של מכבי ת"א הפתיעה לרעה. סבוריט וגלזר כבר לא שוברי גלים, וגם עמוק במחצית השנייה, כל הקלישאות, התאוריות והסטטיסטיקות התפרקו לנו מול השבר הצהוב והבליץ הקדמי של ב"ש, שהריחה שמכבי מדממת פחד ולחץ. חטואל סיים התקפה מושלמת של לופז וגורדנה עם הראש – בדרך ל־1:3, וואו. ג'ובאני רוסו פירק אותם בגמר הגביע של 1997, וברדה ולהקתו עזבו הלילה את בלומפילד, כשהם הופכים את העונה הזאת לטובה מרגע לרגע. צ'ק אין לגמר גביע, צ'ק אאוט לקרסטאיץ'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו