כמה יפה ואכזרי הוא הספורט. מדהים עד כמה סל בודד יכול לשנות עונה, ואפילו יותר מעונה, של קבוצה, של מאמן, של אגודה, של אלפי אוהדים. הרי לו הפועל חולון הייתה מנצחת בקלוז', או אם דרושפאקה לא מוכרת לרומנים את המשחק האחרון, כלל לא היינו מגיעים לסדרה הזו, וחולון היתה מתאמנת עכשיו עם מאוריציו בוסקאליה (בהנחה שלא היה מפסיד לחיפה בגביע, לך תדע) לקראת הטופ 16.
אבל חולון הפסידה במשחק הראשון בסדרה, עשתה שינוי דרמטי על הקווים, והפכה את המשבר להזדמנות והתפרצות, שיירשמו בספר הזהב של המועדון. נפלאות הגורל. והסל הגדול הפעם היה כמובן הסל המופלא של גיא פניני, שהחזיר את הסדרה הביתה. ושנית, חולוניה לא תיפול בביתה.
גיא גודס עמד במשימה המטורללת שהוטלה עליו, וניצח שלושה משחקי אלימינציה רצופים בתוך שבוע(!). בכמה אימונים לא ניתן לשנות הרבה, אז גיא למד את הקבוצה תוך כדי המשחקים. לזכותו, הוא חי את המשחק, משנה, מנסה, טועה, מתקן. הוא ניסה אזורית, קיבל שלשה מהירה וירד ממנה. חטף מג'פרסון כמה סלים קלים ובעיקר עבירות לגבוהים, והחליט לשלוח עליו דאבל אפ, שיצר ריצה סגולה עד ל-15 הפרש.
אבל אז הוא לא התעקש על לחץ ומתפרצות, אלא נח כמו הקבוצה שלו, ובמקום לגמור את המשחק ההפרש ירד ל-2. ועדיין, גודס ניצח במצ'-אפ המאמנים – הרי המאמן הטורקי ניצח בחוץ, וכבר הוביל 17 בבית, ועדיין הפסיד את הסדרה. ובסדרות כאלה, הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב. הניצחון הוא הדבר היחיד שחשוב.
השינוי הכי גדול שגודס הביא לקבוצה זה אדם סמית' גרסה 2.0. בגרסה הראשונית הוא כבר כמעט שוחרר. והיום הוא השחקן החשוב ביותר. בחמשת המשחקים הראשונים שלו בקושי קלע, תרם מדד אפסי, וזכה למבטי חמלה. בארבעת המשחקים האחרונים (הסדרה פלוס הגביע) יש לו ממוצע של 14 נקודות, בסביבות 50% מכל הטווחים, והוא כבר מזכיר את טיירוס מגי של העונה שעברה, שגם הוא היה בדרך לנתב"ג באמצע העונה. אני מציע להנהלה להחתים אותו כבר עכשיו לשנתיים. אדם בתוך עצמו הוא גארד (תודה לר.א).
אז אחרי שהטיפול הנמרץ הצליח, צריך להחזיר את החולה למצב תקין. הפועל חולון היא ילדה שמתנהגת כמו זקנה. קבוצה קטנה, מהירה וחכמה, שמשחקת כאילו היא גדולה, כבדה וטיפשה. בעיקר בהתקפה. זה לא מתאים לשחקנים, זה לא מתאים לאופי המועדון, ובעיקר לא מתאים לקהל. בסיום משחקים גורליים מה שקובע הם ההרגלים, ולמאמן יש מעט מאוד השפעה. רק שלחולון אין בכלל כאלה הרגלים התקפיים.
בוסקאליה בנה הגנה מצוינת שנשארה, אבל ההתקפה משמימה, ומבוססת על כדררת, פיק אנד רול והפגזת שלשות. שלושת הסלים שהכריעו את המשחק היו חדירות של רגלנד וסמית' באחד על אחד, בלי שום עזרה מהקבוצה, בלי תנועה מקדימה, בלי יתרון על ההגנה. הרבה מזל. אבל משמח שהמזל הלך עם הטובים.
אין יפות כמוה
בסדרה כולה חולון נראתה טובה יותר רק ברגעים המעטים בהם היא רצה ולחצה, ולרוב הרגשת שהיא הרבה פחות טובה מהטורקים. במשחק האיטי והחופר לטורקים היו הרבה יותר כלים, גובה וכוח, ולאורך רוב הסדרה הייתה הרגשה שחולון לא תצליח לנצח. גם אתמול, חולון ניצחה רק ברבע השני. וזה הספיק לה, בקושי. ועכשיו, אחרי ההצלחה ונשימת האוויר, גודס חייב לטפל בהתקפה, לבנות תנועות מבוססות מסירות, ובעיקר, לעודד את הקבוצה שלו לרוץ בכל הזדמנות. יש לו כלים טובים. שקט, משפצים.
קשה להסביר כמה חשוב הניצחון הזה למועדון: בניית מסורת מתמשכת של הצלחות באירופה. מוקד משיכה לשחקנים שיבקשו לשחק בה. חיזוק כלכלי מאירוח עוד שלושה משחקים בבית הטופ 16. זריקת ביטחון אדירה להנהלה, שלקחה החלטה קיצונית וקיבלה פידבק חיובי טוטאלי. ובעיקר טיפוח דור חדש של אוהדים, שיצטרפו לקיימים וימלאו את ההיכל בו קורים קסמים, ושמצליח להשכיח (גם אם לא לגמרי) את אולם הפחים המיתולוגי. עבורם הכל נעשה.
ואין כמו אנשי ההנהלה, שכולם היו אוהדים שדפקו על הפחים בפחים, כדי להבין ולהוקיר זאת. שום דבר לא מובן מאליו. שום הצלחה לא מתקבלת בשוויון נפש. כל ניצחון הוא חגיגה. חולוניה - יש יפות ממנה, אך יפות כמוה אין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו