אולימפיאדת טוקיו 2020 הגיעה אתמול לסיומה. 16 ימים שבהם הכדורגל זז הצידה לטובת ענפי ספורט אחרים שזוכים לחשיפה פחותה ביומיום. זכינו לצפות בהתעלויות אישיות, רגעים מרגשים, דמעות של עצב ושמחה ותמונות בלתי נשכחות של גיבורי על, שנצרבות לנצח בזיכרון הקולקטיבי. במקרה או שלא, דווקא ביום שבו המשחקים ננעלים בטוקיו, הגיבור הגדול מכולם, של ענף הספורט הפופולרי בעולם, הודיע שהוא נפרד מאהבת נעוריו לאחר 21 שנים מופלאות, במהלך שהוא לא פחות מרעידת אדמה בכדורגל העולמי.
לְיוֹנֵל אַנדְרֶס "לֵאוֹ" מֶסִי קוּצִ'יטִינִי, המכונה "הפרעוש", הגיע לברצלונה מרוסאריו בשנת 2000, כנער מוכשר בן 13 עם בעיות גדילה, ושינה את ההיסטוריה של המועדון. זה לא רק רשימת ההישגים הבלתי נגמרת והמספרים המפלצתיים שקשה להאמין שישוחזרו אי־פעם. זו העובדה שהוא לקח על גבו מועדון גדול והפך אותו למפלצתי, לקח אצטדיון היסטורי כמו קאמפ נואו והפך אותו לאיקוני, מיתולוגי, אתר שהוא חובה לכל תייר, גם אם הקשר שלו לכדורגל מקרי בהחלט.
ב־1.5.2005, ברצלונה של פרנק רייקארד אירחה את אלבסטה. מסי נכנס בדקה ה־88 במקום סמואל אטו, כובש השער היחיד במשחק, ואחרי שלוש דקות קיבל כדור מהמלך של ברצלונה באותה תקופה, רונאלדיניו, הקפיץ באמנות מעל השוער, ראול ואלבואנה, הבקיע שער בכורה בבוגרים וקפץ על המבשל בסוג של אקט סמלי של העברת הלפיד. מאותו רגע היה ברור שאנחנו חוזים בפלא, ולא סתם פלא, אלא אחד שפשוט נולד למועדון והמועדון נוסד בשבילו.
המינוי של פפ גווארדיולה למאמן שנה וחצי לאחר מכן, יצר את השילוב המושלם בין גאונות על הקווים לגאונות על המגרש. פפ בנה סביב מסי מכונה מושלמת ששינתה את הכדורגל, המציא למענו את תפקיד החלוץ המדומה כשמאחוריו משחקים שלושת הקשרים הגדולים בהיסטוריה, אפשר לו לחסוך אנרגיה בהגנה תוך שהוא מנצל את היכולת של מסי לדעת בצורה מושלמת מתי הוא צריך להגביר קצב ומתי לנוח, והפך כל משחק של ברצלונה לחוויית צפייה.
תחילתה של שקיעה?
את דרכו של פפ המשיכו טיטו וילאנובה ז"ל ולואיס אנריקה, אבל הכל החל להשתנות אחרי הזכייה האחרונה בצ'מפיונס ליג ב־2015, ובעיקר אחרי המכירה של ניימאר באוגוסט 2017.
שורה של החלטות מקצועיות וכלכליות רעות גרמה לברצלונה להפוך לפחות ופחות רלוונטית בקרב על התואר היוקרתי מכולם, הגביע עם האוזניים הגדולות, מה שמחד הפך את התלות במסי למוחלטת (מה שאפשר לברצלונה לזכות בתארים בגזרה המקומית) ומאידך הפך את האפשרות שלו לזכות בתואר שהוא הכי רוצה לכמעט בלתי אפשרית.
כבר בקיץ שעבר, אחרי ההשפלה מול באיירן מינכן, מסי הצהיר על רצונו לקחת את כישרונו למקום אחר, כחלק ממאבקו עם הנשיא הכושל ג'וזפ ברתומיאו, אבל דווקא עכשיו, עם הנשיא שמסי רצה, הגיעה הפרידה שאף אחד לא האמין שבאמת תקרה.
אנשים לא אוהבים שינויים ובטח לא אוהדי כדורגל. אנחנו גם לא אוהבים לראות את הגיבורים שלנו מתבגרים. הם הרי על־אנושיים, עושים דברים שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם ואנחנו מקווים שזה לא ייגמר לעולם, כי זה גם מראה לנו כמה התבגרנו. אבל בכדורגל, כמו בחיים, הזמן לא עומד מלכת ואנחנו כל הזמן צריכים להתרגל לדברים חדשים.
אחרי שהבין שמסי לא ימשיך, אמר לאפורטה שהמועדון גדול מכל שחקן, גם מהגדול מכולם. אבל מקננת בי איזושהי תחושה, שבדומה למייקל ג'ורדן - ששיקגו עד היום מחפשת לו מחליף - גם למסי לא יהיה תחליף, והעזיבה שלו מסמנת את השקיעה של המועדון הכי גדול בעולם ב־30 השנים האחרונות.
מה שכן, השמש בעיר האורות זורחת יותר חזק מאי פעם, ונראה שפריז בדרך להגשים את החלום של הקטארים, להשתלט על הכדורגל האירופי ואולי גם להפוך ליעד המועדף על ילדי בר המצווה - ולא בגלל דיסנילנד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו