"הגשמתי את החלום הגדול ביותר שלי". כשלינוי אשרם עלתה על הפודיום ועל גג העולם היא הבינה - המטרה, העבודה הקשה והאמונה לקחו אותה לפסגה הגבוהה ביותר שיש. החלום של הילדה הקטנה מראשון לציון, זה שליווה אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה, התגשם. בהזדמנות אחרת היתה זו ניקול זליקמן שחשפה את הפתק שכתבה לעצמה בדרך לטוקיו: "אני באתי לחלום".
לא רק שהיא באה לחלום, המציאות עלתה על כל דמיון כשהיא ייחלה להתברג בשמינייה הפותחת וסיימה במקום השביעי והמאוד מכובד. גם מדליסטית הארד אבישג סמברג, זו שרק אחרי שהגיעה להישג הכביר שלה הכניסה את ענף הטאקוונדו לתודעה שלנו, שיתפה בקבלת הפנים שקיימו לכבודה בעיר הולדתה גדרה, שכדי לזכות בתואר מדליסטית אולימפית "צריך לחלום בגדול".
בדיעבד זה נשמע לנו אינטואיטיבי. יש רצון, יש התמדה והשקעה, יש גם קצת מזל - והנה לנו מתכון לחייהם המאושרים של יחידי סגולה שמגשימים את המטרות הנעלות ביותר שהציבו לעצמם. העניין הוא ששיח החלומות הזה אינו אינטואיטיבי לנו בחיי היום־יום, לפחות לא לרובנו. החלומות יותר מסתדרים לנו עם קטגוריית הקלישאות הגדולות, סיפורי האגדות, הפיות ושאר עניינים "לא מציאותיים". הרי החיים קורים עכשיו, ולא בחלומות שממלאים לנו את הזמן מהלילה ועד הבוקר או בכאלה שמבליחים לכמה רגעים באמצע היום ומהר אנחנו מוצאים דרך לבטלם ו/או לדחותם לגיל הפנסיה. אבל בואו לא נתבלבל - ההישגים הכבירים של המשלחת הישראלית לטוקיו, אלו שריגשו אותנו עד דמעות וגרמו לנו להתרפק על תחושות האחווה והגאווה הישראלית, התחילו הרבה שנים קודם לכן. היו שם ילד או ילדה שחלמו חלום. אנחנו רק צפינו בהם מגשימים אותו.
ועכשיו לעניין האמיתי: מי מאיתנו חולם? כלומר, מי מאיתנו קם בבוקר ובאמת רואה לנגד עיניו איזו מטרה גדולה? כזו שהוא מוכן להקדיש את כל חייו כדי לממשה, זו שהיא פסגת שאיפותיו, זו שכשהוא או היא מדמיינים לעצמם אותה מתהפכת להם הבטן מהתרגשות? ולא, אני לא מתכוון לחלומות כמו "להתחתן עם בעל עשיר" או "לגור בבית גדול". בואו נודה על האמת - הרבה יותר מוכרת לנו ההתמודדות מול כישלון או אכזבה. מגיל צעיר מלמדים אותנו "מה צריך לעשות" במצבים כאלה. "מה שלא הורג מחשל", אמרו לי מגיל קטן. אז בפעם אחת "נלמד יותר שעות" כדי לקבל ציון גבוה במבחן, בפעם אחרת אולי יהיה עדיף להימנע מהסיכון כדי לא להתרסק חזק יותר, ואולי בכלל עדיף לא להשתתף במשחק ולהסתפק בשגרה ה"יציבה". האמת היא שזה לא־לא הגיוני, אבל האם זו האפשרות היחידה? כלומר, מה קורה כשמצליחים? או - איך חולמים, ועל מה, ואיך בכלל הופכים את החלום למציאות? ואיך זה אמור להישמע הגיוני?
"הבת שלי תהיה נדיה קומנץ' הישראלית", אומרת אמה של אשרם בגאווה כבר שנים. וזה בדיוק העניין. לא מתפקידי לחלק ציונים, אבל כמתבונן מהצד זה מרגש לראות איך אמה מזהה את החלום הגדול של ילדתה האהובה בגיל כל כך צעיר, ושמה עליו את כל הז'יטונים. הרי בקלות אשרם היתה יכולה ללכת במסלול של חברותיה בתוך פס הייצור הישראלי, השגרתי, ה"סטארט־אפ ניישני". ואין שום דבר פסול בו, חלילה, אבל אלופה אולימפית בהתעמלות אמנותית כנראה היא לא היתה. מה לעשות? זה פשוט לא התוצר שהמערכת הזו יודעת לבנות.
כישראלי גאה שהסתכל מדירתו ביפו על האחים והאחיות שלנו בטוקיו, מגשימים ויוצרים את הרגעים הכי יפים של חייהם, אני רוצה להגיד לכם: תחלמו! ותלמדו גם את הילדים שלכם לחלום. אם הבת שלך רוצה להציל את כל החיות שבעולם, או אם הבן שלך רוצה להיות כמו צ'רלי בממלכה של שוקולד - לכו איתם. מקסימום גם אתם תזכו לחיות את החלום. ועוד משהו: אתם לא צריכים להיות מושלמים, אבל תהיו הגרסה הכי טובה של עצמכם. כי אז, גם אם ייפול לכם הסרט מול כל העולם, אולי עוד תקבלו מדליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו