כל שידור חי של אירוע ספורט משמעותי הוא נשמת אפו או גולת הכותרת של הסיפור הגדול המועבר למאות מיליונים בו בזמן. זוכרים את ההתמוטטות של כוכב דנמרק כריסטיאן אריקסן במשחק הפתיחה של היורו האחרון?
מה שקרה אתמול בשידור חי באולם ההתעמלות בטוקיו, שבו כיכבה הפעם מתעמלת אמריקנית ענקית, יחידה בדורה, שהיא גם "הפנים של טוקיו 2020", אותה סימון ביילס - הפך למגה־אירוע בגלל גדולתה של הפרסונה. תקלה ספורטיבית חריגה במונחים של ביילס, אבל שגרתית גם באירועי ספורט ענקיים, חרגה מהשיח מאותו רגע שבו התברר כי ביילס פשוט לא עמדה בעומס הנפשי, ולמרות שמירת הפאסון והריצה למנצחות הרוסיות בסוף התחרות, היא למעשה התמוטטה ונטשה את חברותיה שהיו בעיצומה של התחרות הקבוצתית.
יתרה מזו, המשלחת האמריקנית הוציאה הודעה כי ביילס סבלה מפציעה, אבל היא הוציאה אותם שקרנית כשעשתה חיבור בין מה שכתבה באינסטגרם אחרי יום התחרויות הראשון כשרמזה שלא בטוח שהיא מסוגלת לשאת על כתפיה את הנטל הזה של האולימפיאדה.
ביילס מעולם לא חמקה מלחשוף את תיקה הרפואי הנפשי. כדורים וטיפולים פסיכלוגיים היו חלק מהמעטפת הרפואית שלה נזקקה, והיא היתה חלק מהאירועים ששלחו את רופא הנבחרת האמריקנית לעד 175 שנות מאסר. כאילו אפשר אחרת בלי עזרה נפשית בסדר יום כל כך מטורף ותובעני שבו אסור, פשוט אסור, לך להיכשל ולאכזב את מיליוני המעריצים.
ישבתי בתא העיתונות בגמר גביע העולם 1998 בפריז, כשקצינת התקשורת התפרצה באמוק אל התא ואספה בבהלה את הדפים שעליהם הרכבי ברזיל וצרפת. שמו של רונאלדו נעדר מההרכב, מה שלימד על דרמת הענק באותן דקות בחדר ההלבשה הברזילאי, רגע לפני הפתיחה. עד היום לא היתה הודאה מובהקת, אבל די ברור שרונאלדו לא היה כשיר נפשית לשחק.
גם גאונים מתפרקים. אולי רק מגה־פיגוע תודעתי בטוקיו, יעלה לסדר היום דיון מעמיק על המחיר שצעירים משלמים כדי להיות הכי טובים בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו