יש גישה שאומרת שלהיות מופתעים מהפסד של ארה"ב (83:76) ליריבה איכותית כמו צרפת בשנת 2021, ולהסביר את ההפסד הזה בזלזול של האמריקנים, זו פרשנות שהתיישנה כבר לפני כ-20 שנה. ונכון, את נבחרת ארה"ב מבוססת שחקני אן.בי.אי ראינו מתקשה כבר בסידני 2000 ובייחוד בהשפלה הביתית במונדובאסקט 2002.
אבל יש גם גישה אחרת, שמתקיימת מעט יותר בוואקום, לפיה אם נפגשות שתי נבחרות שאם נרכיב משתיהן טופ 10 משותף תקבל 9 מצד א' ו-1 מצד ב' – אז הפסד של נבחרת א' הוא אכן סנסציה. ואם אנחנו רואים את זה קורה שוב ושוב, אז אנחנו צריכים להחליט: או שנבחרת א' לא יותר מוכשרת. או שנבחרת א' באמת, באופן עקבי, פשוט לא נותנת את מה שהיא יכולה.
עכשיו, אם אתם רוצים לטעון שנבחרת ארה"ב לא מוכשרת ב-ה-ר-ב-ה מכל נבחרת אחרת, בבקשה. אני לא יודע איך להתמודד עם שיגעון. אבל השפויים שבנינו יישארו עם האופציה השנייה - והיא שארה"ב פשוט עושה במכנסיים.
נכון, כדורסל הוא משחק קבוצתי עם דינמיקות מורכבות מאוד, ולא תמיד הקבוצה המוכשרת יותר מנצחת, בטח לא במשחק בודד. וזה חלק ממה שיפה. אבל זה לא המצב כאן. הפערים לא קטנים כך שכימיה עדיפה מכפרת עליהם. יש פה צד אחד, צרפת במקרה הזה, שהוא מוכשר ורעב ומסונכרן ורציני. וצד שני, של האמריקאים, ששוב ושוב נראה עלוב.
במובן מסוים, זה שאנשים כבר לא מופתעים מהפסדים של ארה"ב לנבחרות ה-ר-ב-ה פחות מוכשרות ממנה – זה לבד כבר אומר עד כמה הם פשוט הרגילו אותנו לרע. זו לא תעודת כבוד לכדורסל העולמי. זו תעודת עניות לזה האמריקני.
ומעל לכל, זה כתם על הקריירה ההיסטורית של גרג פופוביץ'. בפיאסקו של 2004 הוא היה רק עוזר. ב-2019 הגיע עם נבחרת בינונית ולא מתואמת. הפעם אין לו תירוץ. והוא עדיין נראה נינוח מדי, מתנשא, וזה מחלחל אל ומפעפע דרך שחקניו.
אתה רואה איך טיי לו מנצל את החולשות של רודי גובר ומוביל את ל.א קליפרס לניצחון על יוטה. ואז אתה רואה איך פופ לא מביא שום דבר מזה מול אותו יריב. אתה רואה את הצרפתים קוראים מראש את המשחק האמריקאי הצפוי, עובדים עליהם בכל תרגיל חוץ, ונזרקים לפרקט ראשונים לכל כדור. על מי האחריות כאן?
שלא תטעו, נבחרת ארה"ב הזו היא המוכשרת בעולם כרגע, בפער עצום. כל דבר פחות ממאזן מושלם בדרך לזהב הוא פדיחה. יש רק בעיה אחת – בשביל שתהיה פדיחה, הצד המפשל צריך לחוש מבוכה. אבל אם פשוט לא ממש אכפת לו? אז הבדיחה היא עלינו.
