המשחקים האולימפיים: תהילתם של השקופים

1.הרגע המדהים הזה באולימפיאדה, שאנשים נמצאים במשך כל הקריירה שלהם מתחת לרדאר עד שבא הרגע החד־פעמי שבו הם מתעלים על עצמם, גונבים את הרדאר עצמו ונעלמים איתו - הוא הכי חזק וסוחט דמעות שיש.

בשש דקות נטו אתה לומד כל מה שלא ידעת מעולם על טאקוונדו, שאפשר להוביל 2:14, ליפול לבור שחור כשנותרה חצי דקה לסוף, ואז בעיטה לפנים, ועוד אחת ויש פודיום. אתה מסתכל על אבישג סמברג, בת 19, ועל המאמן שלה יחיעם שרעבי. עד אתמול שקופים - ומעכשיו נסיכים. או מישה זילברמן, שמסתובב שנים עם אמו המאמנת בכל העולם, ואתמול ניצח הודי שנמצא במקום ה־13 בעולם בבדמינטון. או שירה ראשוני, שהראיון איתה אחרי הקרב האדיר שנתנה בקרב על מדליית הארד היה יותר כואב מהמקום החמישי שהשיגה ("אני אצטרך לחיות עם זה").

2.ישראלי עולה לגמר תרגיל הקרקע באולימפיאדה אחרי ביצוע פנומנלי במוקדמות, עם תוצאה של מקום ראשון. גם זה אירוע כמעט לא מתקבל על הדעת במונחים ישראליים, אבל ארטיום דולגופיאט עשה תרגיל מעולה עם רמת קושי גבוהה ותזוזות קטנות בנחיתות, אחרת זה לא היה אנושי. הגמר ייערך רק בעוד שבוע, וקשה לדעת אם זה כל כך טוב עבור מי שהיה בשיאו אתמול ויצטרך להתבשל עם עצמו עד יום ראשון הבא, ועם העובדה שבספורט הציפיות משתנות כל הזמן, וכל מה שיהיה פחות ממדליה בגמר - ייחשב אכזבה.

אבל כשאתה עולה לגמר עם התוצאה הטובה ביותר - זה נותן לך גם כנפיים ואת הרוח הטובה שנושבת מהמנטור הגדול שלו, אלכס שטילוב. בלי שטילוב ברור שלא היה דולגופיאט. אלכס הוריד את דרגת הקושי, עשה תרגיל יפה, איכותי, ועם ביצוע ללא תזוזות הרשים מאוד בגבהים של האקרובטיקה. לשטילוב היה תמיד חן פיזי, אבל החן האנושי שלו השפיע בצורה מכרעת על ההתעמלות בישראל במשך עשור וחצי, ובזכות הישגיו, כולל המקום השישי בלונדון 2012, הגיעו הרבה ילדים לענף. הוא זה שהעניק להם השראה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

שטילוב הוא אחד מהאנשים האהובים ביותר בעולם ההתעמלות, אצל ספורטאים, מאמנים ושופטים. אם תהיה מדליה ביום ראשון הבא, דולגופיאט אולי יזמין אותו לעלות איתו לפודיום.