רוח הספורט עדיין כאן

עונת 2010/11 היתה עונה מרגשת מבחינת מכבי חיפה. שנה לאחר אובדן האליפות הכואב בעונת הקיזוז היא זכתה בתואר בצורה מרשימה במיוחד, תוך שהיא מפגינה עליונות פיזית ומנטלית, אלמנטים שעזרו לה לשלוט בעשור הראשון של המילניום. אז, בהקפת האליפות ההיא, לא היה אוהד ירוק אחד שהאמין שיחלוף עשור עד שמכבי חיפה שלו תגיע שוב למשחק שבסיומו מחכה לה צלחת.

ברק בכר יודע מה זה לקחת אליפות ממכבי ת"א, אבל הוא גם יודע מה זה להגיע למשחק חוץ מחזור אחד לסיום העונה ולחזור הביתה מאוכזב. זה קרה לו באליפות הראשונה של ב"ש, אז אייל משומר הבקיע שער ניצחון בסמי עופר וסידר לבכר שבוע לחוץ, שבסופו של דבר הסתיים בחגיגות בנגב.

מאמן הירוקים בחר להשאיר את מוחמד אבו פאני על הספסל, והעלה את חוסה רודריגס בהרכב, כשלפניו מוצב נטע לביא. רמי גרשון נכנס לנעליו הגדולות של פלאניץ' הפצוע ופתח לצידו של עופרי ארד.

מכבי חיפה היתה לחוצה מאוד - מהשנייה הראשונה ולאורך כל המשחק. היא לא הצליחה לייצר משחק התקפה שוטף וסבלה מיום חלש של עומר אצילי, ניקיטה רוקאביצה וצ'ארון שרי. במחצית השנייה בכר ניסה לרענן מהספסל, ואחד המחליפים, גודסווי דוניו, העלה אותו ליתרון אחרי בישול נהדר של סאן מנחם.

עירוני ק"ש, מצידה, שיחקה משוחרר, נלחמה והבליטה שלושה שחקני בית מוכשרים: הבלמים עידן נחמיאס ואורי דהאן, ובעיקר ידין לוגסי, שבהופעתו השנייה העונה התמודד נהדר עם הקישור החיפאי.

אחרי השער של דוניו, מכבי חיפה רק פיללה שהמשחק יסתיים. שניים מהמחליפים של קובי רפואה, גיא בן לולו ומייקל אמנגה (זר מקבוצת הנוער שנכנס למשחק רק בגלל שטורה נפצע), התחברו בדקה ה־93 לשער שוויון ששבר את ליבם של אלפי הירוקים ביציעים ושל מאות האלפים בבתים.

לפני שמדברים על חיפה, חייבים לתת הרבה כבוד לרפואה וק"ש. מחזור הסיום של הליגה הלאומית לפני יומיים לא היטיב עם תדמית הכדורגל שלנו, גם אם זה לא בצדק. 24 שעות עברו, והקבוצה הצפונית נלחמת במשך 94 דקות ומוכיחה שרוח הספורט קיימת בגדול.

אבל הסיפור, כמובן, היא הקבוצה מהכרמל, שכבר ראתה את האור והוא נעלם לה ברגע האחרון. למזלה, יש לה על הקווים את המאמן הטוב בישראל, שיודע איך זוכים באליפויות, שיודע לאושש שחקנים אחרי הפסדים ויודע להתמודד עם לחצים.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

יהיה זה סמלי שבמחזור האחרון תגיע לסמי עופר הפועל ב"ש, הקבוצה שמזוהה עם בכר יותר מכל, והיא זו שתעמוד בינו לבין צלחת היסטורית. נראה שאחרי עשור של אכזבות ותסכול, הדרך לתואר תהיה הכי קשה שאפשר. ואם זה יקרה - היא גם תהיה הכי מתוקה.