מאיה ערוסי היתה חלוצה בענף הטאקוונדו בארץ. היא שמה אותנו על המפה האולימפית באתונה 2004, כשהיתה בת 22, ופרצה בכך את הדרך לספורטאים נוספים, ממש עד לרגע השיא בטוקיו 2020, שבו זכתה אבישג סמברג במדליית ארד.
עם זאת, הופעת הבכורה האולימפית היתה התחלה כואבת במיוחד עבור ערוסי ועתידה המקצועי. היא הודחה כבר בסיבוב הראשון, ספגה ביקורות קשות, התאוששה לקראת בייג'ין 2008, כשרבים ניבאו לה גדולות, אבל רגע לפני תחרויות הקריטריון כף רגלה נשברה והחלום נשבר גם הוא.
"זאת היתה חוויה קצת קשה, לא היה לי הרבה ניסיון", היא מספרת, "נפגעתי מהביקורות, אבל זו לא הסיבה שעזבתי את הארץ". כן, ערוסי, לאחר תהליך החלמה ארוך ומתיש וכמה תחרויות קאמבק, קיבלה החלטה ששינתה את חייה - היא עברה לגור בלוס אנג'לס, בדיוק שנה אחרי המשחקים בבייג'ין.
13 שנים לאחר מכן, בראיון בלעדי ל"ישראל היום", כשהיא בת 39, היא משחזרת: "בהתחלה היה לי קשה. בחצי השנה הראשונה מאוד התגעגעתי לארץ. היה לי קשה רגשית ושאלתי את עצמי 'מה אני עושה פה?'. לא מצאתי את עצמי. אבל בסופו של דבר התאפסתי על עצמי ממש מהר, והבנתי שכאן זה המקום השלי".
איך את מתמודדת עם הגעגועים לארץ ולמשפחה?
"הוריי ואחותי עדיין גרים בארץ ואנחנו בקשר קבוע. הם באים לבקר אותי לפחות פעם־פעמיים בשנה. אני לא חזרתי לארץ כבר 13 שנים, אבל היו לי תוכניות שהשתנו בגלל הקורונה. כל אחד ממשיך עם החיים שלו, ולמרות שאף אחד לא זמין כאן בשבילי 24 שעות ביממה, אני מאוד אוהבת את ארה"ב, את החופש שיש פה. לא משעמם פה לשניה".
משפחה משלך הספקת להקים?
"אני מאוד רוצה, אבל זה עדיין לא קרה לצערי. זה החלום שלי. היה לי קשר עם בחור אמריקני שצעיר ממני. פער הגילים היה גדול, אז זה לא הסתדר בעיקר בקטע הרומנטי".
הזכרת את הקורונה. איך התמודדת עם השנתיים הלא פשוטות של המגיפה?
"אמנם לא היו לנו סגרים קשוחים כמו בישראל, אבל בהתחלה זה היה ממש סיוט. המשכתי לעבוד בחצי משרה בבתים פרטיים (כמאמנת כושר ומדריכת טאקוונדו; א"א), ולא נכנסתי לפאניקה, גם לא אחרי שנדבקתי באוגוסט האחרון. יצאו מהתקופה גם דברים טובים. התחלתי לשמור שבת, אחרי שקרוב משפחה הציע לי. ברגע שהתלמידים שלי הסכימו להעביר את האימונים מימי שבת לימים אחרים, הבנתי שזה סימן מלמעלה".
אפשר להגיד שאת מתחזקת?
"בהתחלה הרגשתי שמתאים לי לשמור שבת, זה מילא אותי, כולל הליכה לבית כנסת, אבל לא הגעתי לחצאיות ולכיסוי ראש. אני עדיין גולשת בביקיני ומשחקת בענפים שונים עם גברים, אבל אני לא שוללת שום דבר".
נחזור לחלום האמריקני. את לא חוששת שיום אחד הוא פשוט ייגמר?
"אני לא בארה"ב כדי להעביר את הזמן. אני רואה את עצמי חיה פה, בלוס אנג'לס, מקסימום אני אעבור למדינה אחרת בתוך ארה"ב, כי אני אוהבת יותר טבע, כמו בקולורדו או במונטנה. אני מתחברת למקומות עם אגמים ויערות. בכל מקרה, אני מרגישה כרגע שכאן זה הבית שלי".
"אני במקום אחר בחיים"
ערוסי לא מדברת על חזרה לארץ, ומרגישה רחוקה מענף הטאקוונדו בישראל. "חוץ מידיד טוב שמאמן בירושלים, לא שמרתי על קשר עם חברי הנבחרת", היא מספרת, "שמעתי על המוות המצער של אניה מירקין (חברת הנבחרת שנפטרה בגיל 29 מדום לב; א"א) שהיתה מאוד קרובה אלי, הייתי בשוק".
בחרת פשוט להתרחק?
"זה לא בא ממקום של להתנתק. אני בלופ משלי, וכל אחד ממשיך בענייניו".
בארה"ב את עוקבת אחרי הטאקוונדו? יש הבדלים לעומת הארץ?
"עכשיו יש בישראל מדליות והישגים, אז יש הערכה של המדינה, אבל בהתחלה, בזמנו, הכל יצא מהכיס של הוריי. רק אחרי שהגעתי לאולימפיאדה הגיע כסף מהוועד האולימפי. גם בארה"ב, מי שלא מגיע לרמות הגבוהות - לא מקבל כספים. זה לא NBA או NFL".
את מתייחסת למעשה למדליה האולימפית של אבישג סמברג?
"כן, בירכתי אותה באינסטגרם. זה היה מדהים ומגיע לה ולמאמן שלה, יחיעם שרעבי, כל הכבוד. יש בארץ המון ספורטאים מוכשרים, פייטרים. יש להם את זה בדם והם יגיעו רחוק, לעוד הרבה מדליות. זה רק יפתח את הדלת לעוד".
את חושבת שאת יכולה היום לתרום לענף בארץ?
"אני מאמינה שכן, אבל אני לא יודעת אם אני רוצה, כי אני במקום אחר בחיים. בארה"ב אני עושה את זה כתחביב, עוזרת לילדים ללמוד עוד אומנות לחימה, כדי לשלב את זה בחיים שלהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו