מקריבים את האזרחים על מזבח הפוליטיקלי קורקט

"התמקמנו בשכונה בשתי תצפיות לכיוון אחד, ועוד אחת לכיוון שני. בעלי האקדחים בחניות. ברחובות המקבילים הפורעים שורפים רכבים, משחיתים חנויות, שאלה של זמן עד שהם אצלנו".
הטקסט המחריד הזה פורסם בליל רביעי האחרון, עמוק בשנת 2021, על ידי מאיר לאיוש, יועץ אסטרטגי ותקשורת ותושב לוד – פחות מ-30 ק"מ בקו אווירי מתל אביב.

למרבה החרפה, בעלי האקדחים עליהם מדבר לאיוש לא ידעו ממי לפחד יותר: משכניהם הערבים, שהפכו באחת מפרטנרים לדו-קיום לאויב מר ואכזרי המבקש לרצוח אותם ומשפחתם; או ממשטרת ישראל שיום קודם עצרה שלושה מתושבי לוד היהודים והאשימה אותם ברצח – רק כי ביקשו להגן על עצמם מפני לינץ' אכזרי. זה לא הכל. שימו לב לתיאור הבא של לאיוש: "הכעס עצום", כתב בחשבון הטוויטר שלו. "הסתובבנו אתמול להגן על השכונה, עם אלות בייסבול בידיים, מפטרלים, בודקים שלא נכנסים ומציתים לנו את המכוניות. בשלב מסויים הגיעו פורעים וניסו להיכנס - והבריחו אותם. המשטרה שהגיעה למקום בשניות, החרימה אלות בייסבול ועיכבה חלק מהתושבים, במקום את הפורעים. איך אפשר לסמוך עליכם?".

הבטן מתהפכת: במקום להגן על הקורבנות, ולהילחם בחומרה נגד הפורעים האלימים – המשטרה הופכת את היוצרות, ומותירה את היהודים בלוד בפני שתי ברירות בלתי אפשריות: להתאבד עם משפחתם; או ללכת לכלא. מילא אם המשטרה היתה מתכחשת לחומרת האירועים, אך אפילו המפכ"ל, רב ניצב יעקב שבתאי, שהואיל להגיע ללוד הודה כי "אירועים כאלה בערים המעורבות טרם ראינו - גם לא באירועי אוקטובר 2000".

למרות הגעת פלוגות מג"ב מיהודה ושומרון לעיר שבלב הארץ הזוועה לא הסתיימה, וצחנת הריקבון המוסרי, הערכי והמקצועי העולה מהתנהלות המשטרה לא תיעלם בקרוב. האירועים בלוד לא התרחשו בחלל ריק אלא כחלק מתהליך מדאיג ביותר שעובר על משטרת ישראל בשנים האחרונות: הקרבת אזרחי ישראל שומרי החוק על מזבח הפוליטיקלי-קורקט.

זה התחיל בטיוח נתוני הפשיעה המינית על רקע לאומני מצד ערבים נגד יהודיות כדי "לא לתייג אוכלוסיות", המשיך בהסתרת נתוני הפשיעה של המסתננים ("לא לפגוע ברגשות") והגדרת גנבי הגבול מאריתראה וסודאן "תושבי תל אביב" - והסתיים בהגנה על "חופש הביטוי" של מפגיני השמאל בבלפור – על חשבון סבל התושבים באזור. מנגד המשטרה מגישה תביעות השתקה שערורייתיות נגד פעילת דרום ת"א שפי פז, משדלת את תושבי יצהר לנקוט באלימות בעזרת שוטרים סמויים ומדכאת את "חופש הביטוי" הקדוש – כשמדובר במחאה מימין נגד נשיאת העליון חיות או היועמ"ש מנדלבליט.

המשטרה 'מרוויחה' פעמיים: גם לא נדרשת לעבודה קשה של מיגור הפשיעה, וגם נהנית מסיקור אוהד בתקשורת המתבשמת מהאג'נדה הפרוגרסיבית והאכיפה הבררנית של כחולי המדים (הביקורת אינה לשוטרים בשטח, אלא למי שמחלק להם פקודות): "המשטרה לא בצד שלנו", נוהגת שפי פז לומר ועל השר לביטחון פנים והמפכ"ל חלה חובת ההוכחה שהיא טועה. אחרת, לוד לא תהיה סוף הסיפור, אלא רק ההתחלה.