לשמור על שיווי משקל

מתקפות טרור כמו זו שספגנו בשבוע שעבר, ואולי נספוג עוד בקרוב, עלולות לרפות ידיים. התמודדות מיידית עם פחד ואובדן משמעות, היא המשימה הראשונה שלנו עכשיו - והיא לא חדשה. זו התמודדות בת 102 שנה, ומצבנו עכשיו טוב הרבה יותר משהיה בתחילתה. כך כתב משה בילינסון, המסאי המחונן של תנועת העבודה הציונית, לנוכח הייאוש המכרסם בקיץ 1936 (ב"אינתיפאדה השנייה" האמיתית), כאשר הפלשתינים פרצו במתקפה רצחנית: "עד מתי? כך שואלים. עד מתי?... עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם יידע: אין אמצעי לשבור את ישראל בארצו, כי הכרח־החיים איתו ואמת־החיים איתו, ואין דרך בלתי אם להשלים איתו. זהו טעם המערכה".

 ב־1936 זה היה יעד אסטרטגי רחוק מאוד. היום הוא קרוב יותר, אבל עדיין לא השגנו אותו. כוחו של ישראל במדינתו, כדבריו של בילינסון שם, עוד לא דן מראש לתבוסה את תקוות ההרס של האויב. אנחנו מעצמה אזורית, אבל על הפלשתינים עדיין לא גברנו. ובכל זאת, היום אנחנו יכולים לתאר לעצמנו ניצחון - מצב עתידי שישלול מן הפלשתינים יכולת לחלום על ביטול המדינה היהודית.
תנאי הכרחי (אם כי לא מספיק) הוא ביסוס יציבות רגשית קולקטיבית למול הטרור. שידור אובססיבי של סרטונים ממצלמות אבטחה בערוצי הטלוויזיה הוא, למשל, דרך בטוחה לערער את רוחו של הציבור. מטרתו של הטרור האסלאמי היא הוצאת החברה הישראלית משיווי משקלה, ולכן מטרתנו הפוכה: לא להיבהל וגם לא
לשגות באשליות.

תנועת העבודה הציונית שגתה והלכה בדרך אוסלו, מפני שהתעייפה והשלתה את עצמה שכבר ניצחנו במערכה עם הערבים המוסלמים על הארץ, ועכשיו רק נשאר לנו לקַבּע את הניצחון בהסכם שלום. ביסוד אותה אשליה היתה בין היתר עייפות רגשית, והיא הסיבה העמוקה לעיוורון של רבין ופרס לנוכח מסע הטרור של פתח' וחמאס.

עייפות רגשית אחרת מצויה ביסוד נטייה שיש בימין, לסבור בטעות שיש לנו יכולת לנצח במערכה הזאת באמצעות הנחתת מכה אחת ניצחת על האויב. המציאות מפריכה פעם אחר פעם את ההנחה הזאת, מפני שמכה אחת, כבדה ככל שתהיה, לא יכולה לעקור את תקוות הפלשתינים להתגבר עלינו, לבסוף, הודות לעורף גדול מאוד שיש להם בעולם המוסלמי־סוני שמסביבנו. וכשטעותו האופיינית של הימין נכזבת, הייאוש עלול לכרסם בנו עד כדי סיכון ממשי. לכן ראוי להתרחק מתפיסת "זבנג וגמרנו".

הצעקות של אריק שרון "מי בעד חיסול הטרור" במרכז הליכוד הזיקו בשעתן, וכך גם המרירות כיום מימין על בנימין נתניהו שלא "חיסל" את הטרור אחת ולתמיד. כדי לנצח את הפלשתינים נדרשות נשימה ארוכה, תקיפות ותבונה יציבה.
לא די, כמובן, ביציבות רגשית. צריך להכשיר כלים ותנאים לשם ניצחון במאבק ההיסטורי הזה.

כאשר המוקד אולי עובר, לצערנו, למיעוט טרוריסטי בקרב האזרחים המוסלמים בישראל, הכלי החשוב ביותר הוא משטרת ישראל, ארגון שחולשותיו הפנימיות חשופות לעינינו כבר זמן רב. הממשלה לא התמודדה עם שחיתות שפשתה במשטרה, ובמשך קדנציות ארוכות של ממשלות נתניהו, אולמרט, שרון וברק הוזנחה בניית הכוח שלה והוקצו לה תקציבים חסרים.

המסקנות של "ועדת אור" התכחשו לאחריות החברה הערבית לאינתיפאדה ב־2001, הטיחו אשמה לא מוצדקת במשטרה ונסכו מורא בקציניה. התוצאה המשוקללת היתה רתיעתה מהתמודדות עם מובלעות פשע בחברה המוסלמית, וכבר בזמן מבצע "שומר החומות" ראינו שהן מתפתחות למובלעות של טרור.

לשם הבראת המשטרה ולשם הניצחון במאבק עם הטרור האסלאמי, אנחנו מוכרחים להיגמל מהנטייה להתכחש לאיום, כדרכה של "ועדת אור", וגם להימנע מהפעלת כוח מופרז, העלולה להחריף את הניכור של אזרחים מוסלמים שאינם מעורבים בטרור.