ועידת התנ"ך: הזדמנות להתבוננות פנימית

בימים שבהם הטיפולוגיה הלאומית נעה בין פסגה בנגב לתחתית השאול בחדרה, הנפש מתקשה לשאת את הפער. בימים שבהם הצמרת המדינית מבודדת, קשה לווסת את הסובלנות אל מול ניסיון פוליטי להסתיר את התפשטותה של מגיפה שטרם שככה.

בימים שבהם הוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור עוברת מתחת לרדאר, והמעצמות נחושות לחתום על הסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, קשה להתרשם מגינוייה החרישיים של הצמרת השלטונית. ובימים שבהם האומה שטופת הדמע נמצאת בשפל רוחה, אין דבר חיוני יותר מקיומה של ועידת התנ"ך של ישראל.

אבל "אם רוצים שדברי תורה יהיו נשמעים עם הלב", אמר הרב קמנצקי, "צריך לאומרם בשפה שהלב מבין". ולכן, על הוועידה שמתקיימת הבוקר לראשונה ומעלה על נס את ספר הספרים, חובה להנגיש לנו את המקור הקדום ביותר לחיבור וליצירת שפה משותפת בתוכנו.

עליה להזכיר לנו שההגות המקראית שמסתתרת מאחורי הפסוקים, היא שקיימה את רוחו של עם ישראל במשך אלפי שנות היסטוריה, והיא שנצרה את אחדות האומה גם במשך אלפי שנות פיזור וריחוק. עליה לוודא שמי שמפנה עורף לתנ"ך כמייצג יהודי־דתי על מדף הספרים, יצליח לזהות שהשורות הארכאיות שנכתבו באותה השפה שבה דיברו בחוצות ירושלים כבר לפני 3,000 שנה, מבטאות גם מסרים מוסריים כלל־אנושיים.

על מארגניה להקפיד שיצירתו של לאונרד כהן, הנשזרת בפיוט "עת שערי רצון" של יהודה בן שמואל עבאס, תתנגן ברקע שוב ושוב. זאת כדי שכולנו נספיק להפנים שהשילוב הקסום בין היצירות מתמקד בעקידת יצחק, ושהפסוק "כי מת בן יחידך אשר אהבת" מהדהד השבוע בליבנו דווקא ביחס ללוחם מג"ב, יזן פלאח ז"ל.

הנגשה זו תתכתב גם עם המושב "תורה לכל באי עולם", בהשתתפות נשיא המדינה יצחק הרצוג. המושב שמאפשר לראות את סיפור יציאת מצרים גם כסיפור המתאר ערכי חירות אוניברסליים, ואת "משפט המלך" גם כמניפסט המביע התנגדות לרודנות עריצה, לא רק יוכיח את עוצמת התנ"ך ואת כוח השפעתו - אלא גם יזמן הנחלת אתוסים תנכ"יים כעקרונות מקודשים לתרבות אנוש.

בימים אלו, מצופה מאומה "קרועת לב אך נושמת", שזכתה לראות באתחלתא דגאולה, לכל הפחות לנסות. להתכבד ולהסיר מעצמה את שכבות הציניות, לעטות חג ולא רק אימה, ולהיכון לוועידת התנ"ך הראשונה. אולי אז נגלה שכוחו של התנ"ך חוצה מגזרים, עדות, עמים ואומות. אולי אז הארץ תשקוט. ואם כך, אזי שהמטרות קידשו את הניסיונות.