מלחמת דת לכל דבר

טרם נתמלאה סאת התירוצים הנשלפים אצלנו כדי לנמק את מעשי הרצח של יהודים בידי טרוריסטים אסלאמיים. אחד הנימוקים הוא הרמדאן, המועד הפופולרי בלשונם של פרשנים ישראלים, ואולי גם בקרב אלה שמקורם באחת מזרועות הביטחון. חודש הרמדאן, ימי התענית לפי האסלאם, יתחיל בעוד כשבוע, והמחבל שיצא למסע הרצח בבאר שבע הקדים כנראה את המועד. בשיח פרשנים המתקיים לאחר אירועים מסוג זה נשלף ההסבר - רמדאן, כאילו תענית תחזק את נפש הרוצח.

אז תחילה יעמוד הרצח בסימן הקרבה לרמדאן, וסופו בג'יהאד, מלחמת הקודש. אבל רמדאן זו מילת מפתח, מונח טכני המפענח את פשר הדקירות והרציחות. רק לעיתים רחוקות נדחה נימוק זה של רמדאן כסיבה המצדיקה לכאורה רציחות של יהודים. הרוצחים הפלשתינים, בבלי דעת, מחזירים אותנו במעשיהם לימי הביניים. לכאורה הם משחזרים את ימי התנועה הצלבנית, אשר בהשראת הצלב, כלומר הדת הנוצרית, טבחו ביהודים ובמוסלמים באירופה ובארץ ישראל, במסעותיהם אל היעד - קברו של ישו בירושלים.

שגרת מעשי הטרור טרם הגיעה אל קו הגמר, שעל פי הפרשנים הוא חודש הרמדאן. הדרשנים במסגדים אכן מטמיעים בהמונים את אופיו האמיתי של חודש זה, כדי להופכו לנקודת הזנק לשפיכות הדמים. האיפוק, בעיקר בלשון הדיבור, ככל שהוא נוגע במושג "רמדאן", דינו להתבטל.

השיח הציבורי חייב להוקיע מכל וכל את שליפת הנימוק "רמדאן" כהסבר לטבח. בעלי דעה, המתבקשים לדון בשאלה השגרתית "מדוע נרצח פלוני, יהודי, בידי מרצח מוסלמי?" - ראוי כי יוותרו על המענה הכמעט־מיידי הזה. נראה כי רצח של יהודים בידי פלשתינים לאו דווקא מקדם השגת מדינה פלשתינית. בעיני מנהיגי הטרור הפלשתיני, תכליתו של פיגוע היא לחסל את ישראל כמדינת היהודים, ולאו דווקא לקדם הסדר מדיני, כגון חלוקת הארץ. קדושת הארץ כולה כנכס דתי, מוסלמי, עדיפה בעיניהם על פני פשרה מדינית כלשהי.

פיגוע רצחני נועד לקדם את חילופי הבעלות הדתית על אדמת הארץ. התוצאה: היעד לא מתאפיין כמאבק המוגדר לאומי, אלא זהו יעד דתי מובהק, "ג'יהאד" שמו, מלחמת דת שנועדה לגרש יהודים מאדמת ההקדש, הווקף.

בנסיבות אלה, הסיכוי להשגת פשרה בין מוסלמים ליהודים הוא כמעט אפסי. כאשר המאבק מתוגבר בעוד פלג פלשתיני, תוספת כוח זו מתבטאת בשטח כתנועת טרור דתית: חמאס. בעצרות עם פלשתיניות נשמעת הקריאה הנפוצה, הדתית - "אלוהים גדול". זעקה זו לאללה נשמעת כאשר המאכלת סמוכה לצווארו של יהודי.