לפני הכל - בית לעם היהודי

המלחמה באוקראינה היא עוד צומת של מבחן משמעותי למדיניות הדמוגרפית ולמדיניות ההגירה הישראלית. רק עכשיו הסתיים, לפי שעה, הוויכוח אם להגביל (זמנית) התאזרחות של "מהגרי נישואים" ערבים, ומייד, נוכח המלחמה, התעוררה שאלת העקורים הלא־יהודים משם.

שאלה דומה עלתה לנוכח המהגרים מאפריקה לפני כ־15 שנים, ועלולה לקום לנוכח גל הפליטים מאחת מארצות האזור המדמם שסביבנו. זכורה בקשתו־דרישתו של אבו מאזן להכניס ארצה פלשתינים מסוריה, מפליטי מלחמת האזרחים שם. בקשה כזאת, אם יעלו אותה גם ערביי ישראל, דומה לבקשת אזרחי ישראל להכניס למדינה קרובי משפחה או חברים מפליטי המלחמה באוקראינה.

הבסיס לבקשות דומה: זיקה משפחתית או לאומית, וזכותם של אזרחים שמדינתם תפתח שעריה לקרוביהם. אבל ישראל יכולה להיענות לבקשות כאלה רק במידה מועטה. איננו יכולים להרשות לעצמנו התנהגות מופקרת כמו זו של קנצלרית גרמניה הקודמת, אנגלה מרקל, לנוכח גל הפליטים מהמזרח התיכון. איילת שקד צודקת: ההרכב הדמוגרפי הוא אינטרס עליון של ישראל, וקובע את יכולת המדינה להתמיד בזהותה הלאומית. לא־יהודים מאוקראינה צריך להכניס הנה רק במשורה, ואין לאפשר להם להשתקע כאן.

ישראל הגדירה את עצמה לא רק במגילת העצמאות, אלא גם בחוק השבות, שיישם את הנושא החשוב ביותר של אותה מגילה - עלייה לארץ וכינון מדינה יהודית - וקבע את אחד מערכיה העיקריים של המדינה. הוא אינו המקור לזכות היהודים לעלות ולהתאזרח, אלא הוא יוצא מהנחה שזו זכותם מלכתחילה, לפני חקיקת החוק, כנאמר במגילת העצמאות, והזכות אינה מותנית בחוק השבות. הוא רק מכיר בה ומיישם אותה. והוא לא רק מאשרר זכות, באופן סביל, כלומר לא רק מתיר כניסה והתאזרחות, אלא גם קובע תכלית פעילה למדינה: היא נועדה לקבץ אליה יהודים ולבצר להם שלטון עצמי ריבוני. התכלית הזאת מגדירה את ישראל, ומחייבת מדיניות דמוגרפית תקיפה ופעלתנית.

שני חוקים מסדירים את משטר ההגירה בישראל לשם מילוי התכלית הזאת. נוסף על חוק השבות, הפותח שערים ליהודים, חוק האזרחות מקשה על אזרוח מהגרים לא־יהודים. את שניהם, את הפותח ואת המקשה, צריך לממש במשבר באוקראינה, ולשניהם יש את אותו ההיגיון ואותן ההצדקות: להבטיח ליהודים פינה קטנה אחת משלהם בעולם, להבטיח אפליה מתקנת ושלטון עצמי לעם הנתון לסיכון רב מצד הציוויליזציות המוסלמית והנוצרית, ולהבטיח את קיומן הקיבוצי־פוליטי של תרבות, אמונה ולשון רבות ערך לאנושות כולה.

נדמה שנוטים אצלנו לשכוח את העקרונות החשובים האלה, בסערת הרגש ההומניטרי המתעורר בנו לנוכח זוועות רוסיה באוקראינה. פעם אחר פעם קוראים לישראלים לזכור את שפל המדרגה שהם באו ממנו. כך טען, למשל, נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי היהודי. שוכחים או מנסים להשכיח את העובדה שהמקום הרדוף שממנו באנו, הוא־הוא הסיבה העמוקה לנחישות שלנו לשמור על הזהות היהודית הברורה של המדינה ולחזק אותה.

נכון, העמדה הזאת יוצרת בעיות לא קלות. אחת המסובכות שבהן נובעת מהעובדה שיהודים בארצות רבות, כמו אתיופיה, אוקראינה או ארה"ב, משולבים דמוגרפית בעמי אותן ארצות ומתערים בכל תחומי החיים. אם מדינת ישראל מחויבת לאסוף אליה את היהודים, ככל יכולתה, היא לא יכולה לומר להם: בואו, אבל ללא הקרובים שלכם. לכן חוק השבות חל גם על קרובי יהודים, ויוצר את הקטגוריה "זכאי חוק השבות". יש סיכוי טוב שהלא־יהודים שביניהם ייקלטו בסופו של דבר בקולקטיב הלאומי היהודי, אבל אי אפשר "לפתור" בקלות את הקושי הזה, הנובע מנסיבות החיים של העם היהודי.

לכן, דווקא בגלל אותו קושי, חיוני להקטין כמותית אזרוח נוסף של לא־יהודים שאינם זכאי חוק השבות. נקלטים לא־יהודים אפשר ורצוי לצרף לחברה ולתרבות שלנו (ב"גיור חברתי"), או לגייר אותם בגיור דתי, אבל רק אם הם לא יהיו רבים מדי.