כשיש רוחות של מלחמה באירופה, אנחנו מרגישים היטב את גלי ההדף. צודקת לגמרי השרה פנינה תמנושטה באומרה כי יש לנו הטיה ואפליה. אנחנו קשובים הרבה פחות ליבשת השכנה שלנו, אפריקה, ויש שרי ממשלה השוכחים שאנחנו במזרח התיכון ולא באירופה. עם זאת, מובן שמלחמת כיבוש של מעצמה צבאית בעלת ארסנל גרעיני מטורף כרוסיה מאיימת על הסדר העולמי המערבי יותר מאירועים אחרים.
ולכן, טוב בעיניי שרה"מ נפתלי בנט לוקח חלק במאמצי השכנת השלום. התיווך הזה משאיר אותנו עם היכולת לתמרן בין האינטרסים השונים שלנו ולשמר יחסים תקינים עם הרוסים המאיימים, כמו עם האוקראינים הנתקפים ונרמסים. ההצעה לוועידת שלום בירושלים יכולה להצית את הדמיון. מה מתאים יותר מאשר העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות? וגר פוטין עם זלנסקי.
מצד שני, ירושלים היא אחת הערים המסוכסכות בעולם. בה פרץ הסכסוך היהודי־ערבי במלוא עוזו. בה חיים אלו לצד אלו יהודים וערבים, אבל גם מתקיימת אלימות לאומית כמעט "שגרתית". הר הבית הוא הברומטר של הסכסוך והעילה והסיבה להבערת האש באופן מתמשך.
מסע הדילוגים של בנט הזכיר את הדימוי הישראלי היצירתי. הסטארט־אפ ניישן. אנטבה. ההובלה הטכנולוגית הישראלית באופן החורג דרמטית מגודל האוכלוסייה. אם כל זה נכון, אז משדרות עולה השאלה, מדוע היצירתיות הזו לא מופנית לטובת הסדרה ותהליך שיביא לפתרון הסכסוך? אם אפשר לתמרן ולדלג בין מעצמות ושחקנים מערביים נוספים, בסכסוך כל כך דרמטי והרסני, למה אי אפשר לייבא את היכולות הללו למזרח התיכון?
נתניהו נמנע במשך שנים מלייצר אסטרטגיה לסכסוך עם עזה. תוצאה של האופי ההססני שלו. זו היתה גם תוצאה של אינטרס לשמר את האש ולהשתמש בה כדי לא לזוז מילימטר ביו"ש. נתניהו הוכיח אגרסיביות בכל מה שנוגע לגרעין האיראני וניצל את הציר האנטי־איראני במזרח התיכון, לטובת "הסכמי אברהם" החשובים. בנט יעלה עליו, אם ינצל את הסיטואציה המזרח־תיכונית החדשה וגם את המעמד שישראל זוכה לו, כדי לדלג ולחבר צירים שיביאו לתזוזה מול חמאס והרשות הפלשתינית. השקט היחסי מאז שומר החומות הוא בדיוק הזמן לזה, אחרת נמצא עצמנו בעוד שנה-שנתיים מול חמאס משוקם וחזק בהרבה. איראן תתדלק אותו במקסימום אם תחתום על הסכם ותתעשר מחדש.
עכשיו זה הזמן הטוב ביותר לדלג פחות בין מוסקבה, קייב וברלין, ויותר בין קהיר, רמאללה וירדן. לרתום את מדינות ערב והמערב למאמץ להסדרה מול עזה המוכה והחבולה, שיביא לצמצום בכוחו של חמאס מצד אחד, ולשיקום תשתיות ופתיחת שערים לעובדים עזתיים מצד שני; ולתהליך שיחזק את רמאללה, השותפה שלנו לסיכול הטרור, ויבנה תשתית להסכם, ולו חלקי, עוד לפני מלחמות הירושה לאחר מותו של אבו מאזן.
את היצירתיות הישראלית אנחנו יכולים לרתום לטובת ההסכם בין פוטין לזלנסקי. חשוב ודחוף עוד יותר שנרתום אותה לטובת ילדי שדרות, להסכמים בין ישראל לרמאללה ועזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו