שנתיים למגפת הקורונה: זמן להפקת לקחים

במלאת שנתיים למגפת הקורונה עולה הצורך בחקירה אמיצה ובהפקת לקחים אמיתית.הקורונה אינה המגפה האחרונה שעימה צפויה האנושות להתמודד, ולהבנה אמיתית של מה שהתרחש בשנתיים האחרונות נודעת חשיבות עצומה לאופן ההתמודדות העתידי.

מאפייני הנגיף היו מוכרים מייד לאחר הופעתו (הטבעית או מתאונה מעבדתית): תכונותיו, אופן ההדבקה האירוסולי ולא רק הטיפתי, שיעור התמותה הנמוך והשונות העצומה בחומרה בהתאם לגיל - מחלה קשה בקשישים ובחולים, קלה בשאר האוכלוסייה. המשמעויות ברורות: הגנה מרבית על הקשישים וחיזוק מערכת הבריאות הם הפעולות הדרושות.

מדינת ישראל התכוננה למגפה, אך בשנים האחרונות ההיערכות הוזנחה, האגף לשעת חירום במשרד הבריאות התנוון, והמודעות, שהיא ההיבט החשוב ביותר למוכנות, התפוגגה. משרד הבריאות נתפס בהפתעה, והתגובה שיקפה פחד בקרב מקבלי ההחלטות. הצעדים שננקטו כנגד מגפה שייצגה את התרחיש המקל ביותר שלקראתו נערכנו, נלקחו מתרחישי אימה קשים: סגר מלא, הגבלות תנועה וסגירת מערכת החינוך. מצב חירום הוכרז, ועד היום מופעלות תקנות חירום הפוגעות בחירויות יסוד.

להגבלות על האזרחים יש מחירים בריאותיים קשים: הזנחה במחלות כרוניות, חרדה, דיכאון, התמכרויות, הפרעות אכילה, אלימות במשפחה ועוד. על המחירים הכלכליים והחינוכיים שהגיעו בעקבות המגפה אין צורך להכביר מילים, אבל האם הצעדים שננקטו אכן היו נדרשים ויעילים בהפחתת התחלואה והתמותה? גוף המחקר המדעי אינו תומך בכך.

הפעולה העיקרית בשנת הקורונה השנייה הייתה חיסון המוני. חיסונים נגד נגיפי רנ"א אינם מונעים היטב הדבקה, והציפייה שהחיסון ימגר את המגפה ויביא לחסינות עדר הייתה אשליה. מה שמשפיע על גלי התחלואה אינו הגבלות, אלא חסינות טבעית שנרכשת עם הדבקה, וההשתנות של הנגיף הנשימתי. לכן גם בתו הירוק אין צורך אפידמיולוגי, הגם שהחיסון מפני הקורונה הפחית את התמותה.

בעולם אין קונצנזוס רפואי באשר לגישה הנכונה למגפה. מהי ההשפעה של היעדר דיון מקצועי פתוח ואף השתקה של אנשי מקצוע? מהי ההשפעה של כפייה בפועל של טיפול רפואי, פטרונות שלקח שנים להשתחרר ממנה, על האמון של מטופלים במטפלים ובמערכת? מהן השלכותיה העגומות על החוסן האישי והלאומי של ההסברה לציבור, מופע הפחדה מתמשך שלחלוטין אינו מקובל בניהול אירועי חירום?

ומדוע לא תוגברו צוותי הרפואה השחוקים בבתי החולים, ומנגד נשפכו מיליארדי שקלים על אמצעים חסרי ערך, כמו אלפי מכשירי הנשמה ובדיקות המוניות של אנשים ללא סימני מחלה? האם ניתן היה למנוע תמותה רבה בקרב הזקנים? האם הייתה הצדקה לסגירת בתי הספר ולבידודים של הילדים למול הנזק העצום שנגרם להם? מדוע מנחים לעטות מסכות כאשר ידוע שאינן מונעות הדבקה אירוסולית?

האם משרד הבריאות נלכד בקונספציה שגויה? האם מערכת הבריאות הגדירה נכון את מטרת המאבק? בריאות מוגדרת: "מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית, ולא רק היעדר מחלה". בדידות היא מחלה, אבטלה היא מחלה. אלה מחלות קטלניות לא פחות מקורונה.

אנו זקוקים לשיקום, המצריך ראשית לכל שינוי תודעתי של יציאה ממצב החירום והרחבה של זווית המבט הצרה שאפיינה את ניהול המשבר.בהתבוננות מפוכחת, הסיפור האמיתי של מגפת הקורונה עשוי להתברר כשונה לחלוטין מזה המשווק לנו על ידי הממשלות והתקשורת. בירור ותחקור אמיצים הכרחיים כדי להשתקם ולהיות נכונים לאתגרים עתידיים, אחרת אנו נידונים לחזור על שגיאות הרות אסון.