זה לא שקט, זה צונאמי

מטאפורת הרעש שימשה לא פעם את מחנה השמאל כדי לנגח את ממשלות נתניהו. ב־99', על רקע ניצחונו של אהוד ברק בבחירות, המשיל עמוס עוז את המאורע לרעש טורדני מתמשך, "קומפרסור" הנמצא מתחת לחלונו, שלפתע השתתק. "קודם כל, השקט", סיכם עוז את הישג חילופי השלטון. מאז חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה, יש שדאגו לחדש את מוטיב הרעש בכל רגע אפשרי, בין אם בעיסוק בסוגיות קטנוניות ושקריות - בקבוקי פלסטיק, גלידת פיסטוק, גרביים במקרר, ג'קוזי ועוד - ובין אם בהקטנה או בביטול על הסף של הישגים בקנה מידה היסטורי. הסכמי שלום עם ארבע מדינות ערב? "אבל הן לא גובלות בנו". הוצאת הגז מהאדמה והשגת עצמאות אנרגטית? "שוד הגז הגדול". מאבק עד חורמה בהסכם הגרעין? "זה מסכן אותנו, לא ההסכם".

עם הקמת ממשלת בנט־לפיד, התהפכו משחקי הרעש והשקט. העם רוצה שקט וחזרה ל"נורמליות", הסביר בנט, ובכך מיצה את תכלית ממשלתו. אבל על אף המאמצים והגיבוי התקשורתי לייצר את תדמית השקט, הכשלים והנזקים המצטברים זועקים לעיני כל. באופן אירוני, ממשלות "השקט" - של ברק אז ושל בנט־לפיד כיום - דומות יותר לצונאמי. ישנו רגע קצר של דממה כשהים נסוג לאחור, ולאחריו - הרס מהיר ועוצמתי, ונזקים ארוכי־טווח.

בזירה המדינית־ביטחונית נחלשת עוצמתה של ישראל באופן מדאיג. ארה"ב מוותרת על הכל בדרכה חזרה להסכם הגרעין, וממשלת ישראל נאלמת. באירופה, לפיד "משיג" גט כריתות מפולין והחלשת הברית עם מדינות וישיגרד. בחסות בינאום הסכסוך והשתיקה מול איראן, מתחממים לפתע היחסים עם צרפת וגרמניה, וסכנה מרחפת מעל הברית האסטרטגית עם יוון וקפריסין בצל חידוש היחסים עם הרודן הטורקי. בפני ירדן, הולידה המדיניות החלשה הסכם מים בעייתי והחזירה את שיח הסכסוך, בצד פעילות נמרצת של גנץ מול אבו מאזן להסדרת מעמדם של אלפי פלשתינים ביו"ש ובנייה בשטחיC.

מבחינה כלכלית התגבר קצב עליית מחירי הדיור, הדלק, החשמל והמים - כל זאת בהמשך לתקציב הגזירות ולאי מתן פיצויים לבעלי העסקים שנפגעו בקורונה. בזירה הבריאותית הכילה הממשלה כבר יותר מ־4,000 מתי קורונה מאז הקמתה, למרות החיסונים ולמרות הידע שנצבר לגבי הדרכים לצמצום התחלואה. בביטחון הפנים המשילות נסחרת. התנועה האסלאמית שולטת בנגב, כפי שהיא שולטת בממשלה. מחד, בוטלה פעילות חוקית של המדינה (נטיעות), ומאידך אושרה דווקא פעילות בלתי חוקית על אדמות המדינה (הוצאת סעיף האכיפה מתוכנית החומש).

הכשלים מצטברים מדי יום והשאון הזה מזכיר לנו, דווקא, את השקט שהיה כאן לפנים. לא שקט מדומה, של תקשורת שאינה מדווחת על מחדלים כדי לשמור על יקיריה, אלא שקט אמיתי של שלווה ונחת.שקט של איכות חיים בזכות כלכלה משגשגת. שקט של מצב ביטחוני טוב. שקט של עוצמה מדינית. שקט שנמשך עשור והפך להרגל. למובן מאליו. שחלקים הפסיקו להעריכו עם הזמן, ואחרים, שהבינו את כוחו הפוליטי, העדיפו לערערו - גם במחיר החלפתו בצונאמי שאנו חווים כעת.