"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לא חג - סיוט: הקפצונים מחזירים את הטראומה

בניגוד לקולות ההדף והנפצים, קולות הלומי הקרב כמעט ולא נשמעים • המשמעות, מסבירים גורמי המקצוע, אינה אחרת מטראומת המלחמה עצמה • היא מתבטאת בפלשבקים של סיוטים, התקפי חרדה ואשליות

,עודכן
0השמעה
חזיזים וצעצועים מסוכנים, צילום: אורן נחשון

לפני פחות משנה הצית עצמו איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום כאקט מחאה על היחס המשפיל שלו זוכים רבים מהלוחמים, שנשלחו על ידי המדינה לשדה הקרב ונאלצו מאז להיאבק על שפיותם. בשעה שגיבורה נשרף, התפנתה החברה משאר עיסוקיה לשמוע את קול הצעקה. אלא שהזיכרון החברתי נשמר רק כל עוד עמוד האש בער, וחיישני ההזדהות כבו במהירות. החיבוק החברתי הלך והתרופף, בידיעה שהוא יתפנה לכבות גם את השריפה הבאה, כשתבוא.

בסוף השבוע שעבר נקראה החברה הישראלית שוב לדגל. עיניה לא יכלו עוד לחמוק מול תמונת פניו של עלם החמודות, שבוודאי צעק גם הוא בשמונה השנים האחרונות. מותו של ראובן מגן, תושב אלקנה, שנטמן השבוע בגיל 27 אחרי שתשו כוחותיו מלשרוד את הקולות, הריחות והמראות שספג בצוק איתן, מצטרף לשורה ארוכה של מיטב בנינו ובנותינו, שנמצאו ערב גיוסם לצה"ל מתאימים להילחם על ביטחונה של מדינת ישראל. החוסן הטבעי היה חלק בלתי נפרד מאישיותם אז ומיצב אותם כחוליות החזקות ביותר בחברה הישראלית. ככאלו, הם אפילו לא נדרשו להרים את קולם כדי לפקוד "אש".

תמונה הפוכה מתקבלת בערב פורים, אז אלפים מהם זועקים בגרון ניחר "חדל אש" ומתחננים שנוותר למענם על הקפצונים בחג. "כל חזיז שמתפוצץ הוא כפצמ"ר שחודר ללב", מפציר בפניי השבוע אחד הלוחמים, "כל נפץ מחזיר אותי אישית לעזה ולג'נין וגם ללבנון, שמשם אחי כבר לא יחזור". הקריאות מתיישבות עם נתוני עמותת נט"ל, שלפיהם כ־15 אחוזים מהלוחמים שהשתתפו במהלך שירותם הצבאי בקרבות לחימה חווים את הקפצונים בפורים כתופת חיה. אולם אף שבכוחו של צרור יריות מאקדח פלסטיק להחריב חודשים ארוכים של טיפול בהלומי הקרב, נדמה שהחברה הישראלית מעדיפה שלא להחריב את "שמחת החג".

בניגוד לקולות ההדף והנפצים, קולות הלומי הקרב כמעטולא נשמעים. המשמעות, מסבירים גורמי המקצוע, אינה אחרת מטראומת המלחמה עצמה. היא מתבטאת בפלשבקים של סיוטים, התקפי חרדה ואשליות.

השאלה אם הדי פיצוצים הם חלק מאווירת החג, מחווירה לעומת השאלה מתי נהפכנו לחברה שמתיישרת עם המציאות שבה החוליות החלשות בקרבנו הן אלו שנדרשות להוביל את המאבק. חברה שמבחינה בין קול שיגור לקול יירוט ואפילו מזהה קולות חפירה חרישיים, היא במידה רבה חברה הלומה. ועדיין, זה לא מקנה לה את הזכות לאטום אוזניה לזעקות הלומי הקרב ולהותיר לפתחם את המאבק בשימוש בקפצונים.

מסיכת פורים מוצלחת תצליח, אולי, לרגל החג, להסתיר את פרצופה של החברה. אבל הרי לא כל יום פורים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

ד"ר אור ברק

הכותבת חוקרת במרכז לחקר ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומחברת הספר "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה"

כדאילהכיר