לא חג - סיוט: הקפצונים מחזירים את הטראומה

לפני פחות משנה הצית עצמו איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום כאקט מחאה על היחס המשפיל שלו זוכים רבים מהלוחמים, שנשלחו על ידי המדינה לשדה הקרב ונאלצו מאז להיאבק על שפיותם. בשעה שגיבורה נשרף, התפנתה החברה משאר עיסוקיה לשמוע את קול הצעקה. אלא שהזיכרון החברתי נשמר רק כל עוד עמוד האש בער, וחיישני ההזדהות כבו במהירות. החיבוק החברתי הלך והתרופף, בידיעה שהוא יתפנה לכבות גם את השריפה הבאה, כשתבוא.

בסוף השבוע שעבר נקראה החברה הישראלית שוב לדגל. עיניה לא יכלו עוד לחמוק מול תמונת פניו של עלם החמודות, שבוודאי צעק גם הוא בשמונה השנים האחרונות. מותו של ראובן מגן, תושב אלקנה, שנטמן השבוע בגיל 27 אחרי שתשו כוחותיו מלשרוד את הקולות, הריחות והמראות שספג בצוק איתן, מצטרף לשורה ארוכה של מיטב בנינו ובנותינו, שנמצאו ערב גיוסם לצה"ל מתאימים להילחם על ביטחונה של מדינת ישראל. החוסן הטבעי היה חלק בלתי נפרד מאישיותם אז ומיצב אותם כחוליות החזקות ביותר בחברה הישראלית. ככאלו, הם אפילו לא נדרשו להרים את קולם כדי לפקוד "אש".

תמונה הפוכה מתקבלת בערב פורים, אז אלפים מהם זועקים בגרון ניחר "חדל אש" ומתחננים שנוותר למענם על הקפצונים בחג. "כל חזיז שמתפוצץ הוא כפצמ"ר שחודר ללב", מפציר בפניי השבוע אחד הלוחמים, "כל נפץ מחזיר אותי אישית לעזה ולג'נין וגם ללבנון, שמשם אחי כבר לא יחזור". הקריאות מתיישבות עם נתוני עמותת נט"ל, שלפיהם כ־15 אחוזים מהלוחמים שהשתתפו במהלך שירותם הצבאי בקרבות לחימה חווים את הקפצונים בפורים כתופת חיה. אולם אף שבכוחו של צרור יריות מאקדח פלסטיק להחריב חודשים ארוכים של טיפול בהלומי הקרב, נדמה שהחברה הישראלית מעדיפה שלא להחריב את "שמחת החג".

בניגוד לקולות ההדף והנפצים, קולות הלומי הקרב כמעטולא נשמעים. המשמעות, מסבירים גורמי המקצוע, אינה אחרת מטראומת המלחמה עצמה. היא מתבטאת בפלשבקים של סיוטים, התקפי חרדה ואשליות.

השאלה אם הדי פיצוצים הם חלק מאווירת החג, מחווירה לעומת השאלה מתי נהפכנו לחברה שמתיישרת עם המציאות שבה החוליות החלשות בקרבנו הן אלו שנדרשות להוביל את המאבק. חברה שמבחינה בין קול שיגור לקול יירוט ואפילו מזהה קולות חפירה חרישיים, היא במידה רבה חברה הלומה. ועדיין, זה לא מקנה לה את הזכות לאטום אוזניה לזעקות הלומי הקרב ולהותיר לפתחם את המאבק בשימוש בקפצונים.

מסיכת פורים מוצלחת תצליח, אולי, לרגל החג, להסתיר את פרצופה של החברה. אבל הרי לא כל יום פורים.