ברחבי המזרח התיכון צועדים כעת על קצות האצבעות, ומשתדלים לא להשמיע קול. אחרי הכל, כשפוטין שואג - עדיף להיכנס לחורים ולמחילות עד יעבור זעם. יוצאת מהכלל היא סוריה, מדינה כבושה בעצמה בידי הרוסים, שמיהרה להביע תמיכה במוסקבה.
סוריה רלוונטית לענייננו, משום שהמעורבות הרוסית בה היתה מהלך כוחני משמעותי ראשון של פוטין, בדרכו להשיב לארצו מעמד של מעצמה עולמית מובילה. אכן, באזורנו מורגלים במראות ובקולות המגיעים מאוקראינה, שהרי מראות דומים ואף קשים יותר ראינו כולנו בסוריה לפני פחות מעשור, עת חיל האוויר הרוסי הופעל במלוא עוצמתו למול "מורדים טרוריסטים" והותיר אחריו ערים חרבות. אז נרעשו בעולם קצת פחות, שהרי מדובר בסוריה ולא בלב אירופה, אבל הלקח הוא אותו לקח.
איש לא קם נגד הרוסים לעוצרם אז. וזה הרי הדבר החשוב למדינות באזור, השואלות את עצמן - מה יקרה אם רוסיה תחליט "לשוב" ללוב או לעיראק, שהיו בעלות בריתה בעבר? ומה אם איראן תממש את איומיה ו"תבוא לעזרת" השיעים בבחריין, או תתקוף את האמירויות או את קטאר? האם גם אז יסתפקו האמריקנים בסנקציות כלכליות ולא יעשו דבר?
במזרח התיכון מבינים טוב יותר ומזדהים גם עם המנטליות הרוסית, של מוכנוּת להקריב קורבנות למען מטרה לאומית נעלה, גם במחיר כלכלי כואב. בארה"ב מחירי הדלק משנים את מצב הרוח הלאומי, ולכן, בנאומו של הנשיא ביידן בשבוע שעבר הוא ניסה, לצד האיומים על רוסיה, להרגיע את הציבור האמריקני המודאג, ובכך חשף לא רק חולשה ופגיעות, אלא גם נקודת מבט מערבית טיפוסית, הרואה הכל במונחים של רמת חיים ונוחות. זה לא עבד במזרח התיכון באביב הערבי, שבו בחרו התושבים בתנועות אסלאמיות, או לחלופין, בשובם של הדיקטטורים, על פני רמת חיים, חופש וחירות; זה גם לא עבד באיראן, שבה הסנקציות לא עצרו את האייתוללות; וכנראה זה גם לא יעבוד ברוסיה.
דעת הקהל הערבית אינה אוהדת של האמריקנים ושל המערב. אך מנגד - אין גם אהבה גדולה לרוסיה. אבל מהרוסים מפחדים, וזה הדבר החשוב. שהרי למרות "קולות השטיח" שמשמיעים כולם - אגב, גם בישראל - הרי קייב היא כאן, לא רק בשל הקרבה הגיאוגרפית לזירת העימות, אלא משום שהמזרח התיכון היה תמיד, ועודנו, חלק מזירת המאבק הבין־גושי.
ובשוליו של העולם הערבי מיהרה איראן לגנות את המערב והטילה עליו אחריות למשבר, אבל אפילו היא נמנעה מלהביע תמיכה בפלישה הרוסית לאוקראינה. אחרי הכל, הרוסים, או האמריקנים, עלולים לפלוש גם אליה. מנגד, הצטרפה טורקיה למחנה המערבי, וגינתה את הפלישה העתידה להפוך אותה לשכנה לרוסים לא רק מדרום, עם סוריה שבשליטתם, אלא גם מצפון לחופיו של הים השחור, ששב להיות ים רוסי.
שנים מדברים כאן על מזרח תיכון חדש. אפשרי מאוד שבצילו של הסדר העולמי החדש, שיתבסס בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה ובצל חלוקת שלל ונכסים וסימון גבולות בין מערב למזרח, בדיוק כפי שקרה אחרי מלחמת העולם השנייה - תשתנה גם המפה הפוליטית באזור. החלוקה אז לא תהיה בין סונים לשיעים, אלא בין מדינות חסות אמריקניות לרוסיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו