ההשלמה שלהן היא התקווה שלנו

עוד לפני אליזבת, גם לנו יש מלכה שחלתה בקורונה והחלימה. קוראים לה ליא קניג, והיא לא רק שחקנית תיאטרון - אלא סמל. היא זכתה בפרס ישראל והדליקה משואה, בגיל 92 היא צלולה ומלאת אנרגיות, והיא מושכת יותר קהל מכל כוכבת ריאליטי או סלבריטאית אינסטגרם.

רווח לנו כשהחלימה וחזרה להופיע. השבוע, מול אולם מלא, כיכבה קניג בהצגה "זקופנה שלי", מול קהל שהחל למחוא כפיים ברגע שעלתה לבמה בתחילת ההצגה ועמד על רגליו כדי להריע לה בסיומה. גם מי שלא אוהב תיאטרון אוהב את קניג. בדיוק כמו את מלכת אנגליה, אתה לא חייב לאהוב את בית המלוכה כדי לאהוב אותה.

בשני המקרים, גם של קניג וגם של אליזבת, יש קורלציה בין הגיל לבין מידת ההערצה. ככל שהן מתבגרות יותר - אנחנו מעריצים אותן יותר. החיוניות, המשך העשייה והאנרגיות, שנדמה שרק מתעצמות, גורמות לנו להאמין שאפשר להזדקן בכבוד ובשמחה. נדמה שהן מחבקות את הגיל ומשלימות איתו, אבל לא נותנות לו להכתיב להן את אורח חייהן.

העולם פוחד להזדקן. זקנה פירושה דעיכה, חידלון, השלב האחרון שלפני האין. בעבר הזקנים חיו עם בני משפחתם בבית, ומחלות והזדקנות היו חלק אינטגרלי מהחיים, מהעולם. ילדים ראו וחוו מוות.

אבל לאט־לאט דחקנו את הזקנה מחיינו, ועשינו הכל כדי שהיא תיעלם: תעשיית האנטי־אייג'ינג משגשגת, אימהות נראות כמו הילדות שלהן, בוטוקס וחומצה וטיפולי קולגן, פילטרים בתמונות, כל דבר שרק אפשר כדי לטשטש את הקמטים ואת סממני הגיל ואת הפחד שהם נושאים עימם. אנשים צעירים בטוחים שזקנה היא מחלה, שאם רק יאכלו בריא מספיק ויתאמנו עוד קצת - אפשר יהיה להימנע ממנה.

המילה "זקן" הפכה מילת גנאי. מצאנו מיליון מילים והגדרות חלופיות - "אזרח ותיק", "הגיל השלישי" - העיקר לברוח. החברה מפלה אנשים על רקע גיל. אם נדמה לרגע שאתה לא עומד בקצב אתה הופך ל"בומר". נשים בנות 50 מתקשות למצוא עבודה, כי הן מרואיינות ע"י צעירים שרואים בהן "זקנות" שלא תוכלנה להדביק את הפער או להשתלב בעבודת הצוות.

ואז מגיעות נשים כמו ליא קניג והמלכה אליזבת, ומספרות סיפור אחר: אפשר לתפקד ולעשות, ואפילו להחלים מקורונה ולחזור לעשייה - גם אחרי גיל 90. לא צריך להסתיר את הקמטים כדי להיות אהובות ונערצות. להמשיך לעשות גם כשקשה, גם כשמורכב - זה הסוד.

"זמן, עצור בבקשה. תן לי שהות להתאושש, לסדר את השערות, לנגב את הפנים. אל תשטוף אותי", זועקת שפרכצי ב"שיץ" של חנוך לוין. "הוא לא עוצר. מרגע שנכנסת לתוכו את נוסעת, נוסעת, עד יום מותך. הצילו! הוציאו אותי מתוך הזמן!", היא ממשיכה. הגדולות והנערצות מכולן, הן יודעות שאי אפשר לצאת מתוך הזמן, אלא רק להשלים איתו. ההשלמה שלהן היא התקווה שלנו.