30 קומות במגדלי התאומים אכלסו את משרדי "מורגן־סטנלי", תאגיד השקעות אמריקני. דקות ספורות אחרי שפגע המטוס הראשון במגדל הצפוני החלו להתפנות כ־2,700 עובדיו למשרדים חלופיים שהוכנו מראש ואפשרו סביבת עבודה דומה לזו שהיו במגדלים. העובדים זכו לסיוע אישי ומנטלי, ושבוע לאחר האסון - שלאחריו רוב החברות שנפגעו חדלו מלהתקיים - חזר התאגיד לעבוד בתפוקה מלאה.
הסיפור של "מורגן־סטנלי" מפליא מסיבות רבות, אבל בעיקר נותן שיעור חשוב על היכולת להתכונן לאסון. זה חשוב גם במדינה למודת אסונות כמו שלנו, שצריכה להפנים את הצורך להתכונן לתרחיש שלא כולל את המרכיבים המוכרים של טילים, מחבלים או גיוס מילואים כללי: רעידת אדמה.
ב־1837 החריבה רעידת אדמה בגליל את העיר צפת. ב־1927 חוללה רעידת אדמה הרס רב בירושלים, ביריחו, בלוד, ברמלה ובשכם. על פי המכון הגיאולוגי, בחודש האחרון התרחשו בישראל ובסביבתה כ־30 רעידות אדמה, רק ארבע מהן הורגשו. אין ספק שכדאי מאוד להתייחס לרעידת אדמה גדולה והרסנית כעניין של זמן - ולהיערך.
כצפוי, אנחנו נוטים לפרש "היערכות" כציפייה מהממשלה לדאוג לנו. בשבוע שעבר שמעתי ברדיו את אחד מראשי הרשויות בבקעת הירדן קובל על כך שאין תוכנית ממשלתית לחיזוק הבתים בתחומי המועצה. ראש המועצה צודק, אבל אם חלילה יגיע רגע האמת מוקדם מהצפוי - כל התלונות לא יעזרו. אזרחי ישראל צריכים תוכנית אזרחית, קהילתית, שנותנת לכל אדם ולכל משפחה רשת ביטחון. צריך להביא בחשבון שגם אם תהיה תוכנית לאומית לסיוע בזמן רעידת אדמה - כבישים ייהרסו, עמודי תקשורת ייפגעו, אנשי מפתח יהיו לכודים והעזרה תתעכב. העזרה שתוגש לנפגעי הרעידה תהיה בראש ובראשונה עזרה מקומית - ולכך צריך להיערך.
משפחה אשר ביתה עלול לקרוס צריכה לדעת מראש לאן היא הולכת, ולהיות ערוכה עם תיק חירום משפחתי; מוסדות קהילתיים כמו מתנ"סים, בתי כנסת, בתי ספר וכדומה יהפכו באופן טבעי לנקודת איסוף, וצריכים להצטייד מבעוד מועד בשישיות מים, באוכל יבש, בפנסים ובשמיכות, שיהיו זמינים גם במקרה שהבניין יוצא מכלל שימוש; ובדומה לשלטי "צונאמי - נתיב מילוט", המוכרים לכל מי שגר קרוב לים, כדאי מאוד שיהיו שלטים שמכווינים אזרחים מבוהלים ומבולבלים אל נקודת הכינוס ההגיונית והבטוחה ביותר, שאותה יש לקבוע מראש.
היכולת שלא לתת לאסון לפגוע לפרק זמן ארוך בתפקוד המלא שלנו כחברה, כמדינה וכמשק כלכלי - בשפה מקצועית "רציפות תפקודית" - עושה את כל ההבדל בין חברה שיודעת להתמודד עם אסון לחברה שמתפרקת בעקבותיו. המדינה והמענה שהיא נותנת הם רק חלק מהסיפור; החלק המשמעותי יותר הוא היכולת של כולנו להבין שיש בפנינו איום ולקבל אחריות, להתכונן, וברגע האמת - לעמוד על הרגליים ולדאוג לשכנים ולחברים שלנו שיעמדו גם הם. נכון ש"תכנון מראש" הוא לא בדיוק הכישרון הלאומי שלנו, אבל הסולידריות הישראלית שפורחת בימי אסון יכולה להיות אפקטיבית הרבה יותר אם נוסיף לה קצת חשיבה קדימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו