העולם נהיה קצת כבד על ארה"ב

סיום המלחמה הקרה ותהליך התפרקות בריה"מ לאורך עשור רווי משברים כלכליים וחברתיים, הולך ונדמה לאט ובזהירות כשגיאה של המערב בקריאת המפה הגיאופוליטית העולמית. אמנם ה"סקורפיונס" כבשו בסערה את המצעדים עם "רוחות של שינוי", וסדר עולמי חדש וליברלי החזיק מעמד יותר מ־30 שנה, אבל לאחרונה משהו נסדק.

לא רק בתרבות הפופולרית, גם באקדמיה דובר על "קץ ההיסטוריה", כשם מאמרו המפורסם של פוקויאמה, שהעלה את האפשרות כי קיצו של הגוש הקומוניסטי אינו עוד שלב במאבק להגמוניה עולמית, אלא מעבר לעידן חדש - הדמוקרטיה הליברלית.

אז אמנם אנחנו עדיין לא בעיצומה של מלחמת עולם שלישית, אבל ייתכן בהחלט שאנחנו בדרך לקץ ההיסטוריה במובן אחר לגמרי. לארה"ב, מעצמה טכנולוגית וכלכלית וממכתיבות הסדר העולמי, יש בלי סוף כאבי ראש. שימור הגמוניה הוא עניין מסובך, ושמירה על אינטרסים לאומיים לא הופכת קלה יותר ככל שמדינות חזקות אחרות, שמתרפקות בנוסטלגיה על עברן כאימפריות, הולכות והופכות לכאלה.

גם רוסיה, גם סין וגם איראן - לכולן היתה תקופה היסטורית שבה כוחן והשפעתן היו גדולים בהרבה, והן היו שחקניות מרכזיות בסדר העולמי. חלקן היו במעמד זה מאות רבות של שנים לפני שג'פרסון ניסח את הכרזת העצמאות של מי שלימים ביססה את עצמה כאימפריה מודרנית.

אבל אפילו במדינה כמו ארה"ב יש גבול למספר השריפות שאפשר לכבות בה בעת. עיקר דאגת האמריקנים נתון כעת למתרחש באירופה ולפנטזיות של הדוב הרוסי להחזיר עטרה ליושנה, ולהבהיר שפירוק בריה"מ היה רק שריטה קלה בפרווה. על סין אין מה להרחיב את הדיבור. המפלצת הכלכלית תגרום בקרוב לתעשייה הטכנולוגית והצבאית של ארה"ב להיראות כמו מיני ישראל. בריבוי חזיתות שכזה, איראן נתפסת כזבוב טורדני שיש להיפטר ממנו, גם במחיר ויתורים בווינה.

הקונסטלציה הנוכחית שמה את איראן בעמדת מיקוח טובה יותר מול המעצמות. מזכיר המדינה בלינקן מנסה לעשות קסמים עם מילים: רק לפני ימים אחדים הבהיר שהסנקציות על איראן יימשכו עד שברפובליקה "יתחילו להתנהג", ומילים נחמדות יצאו מפיו גם בישיבה של מועצת הביטחון של האו"ם, שבה קרא למוסקבה לשנות מסלול. כשאמא שלי אמרה לי להתחיל להתנהג זה לא עזר, אופתע מאוד אם מול פוטין זה יעבוד.

ככל שחולף הזמן, כך נראה שהמחסנית בוושינגטון ריקה מכדורים. דיפלומטיה לבדה לא תפתור את המשבר, אלא אם כן עומד מאחוריה קיר ברזל של יכולות צבאיות שוברות שוויון. העולם מתבונן בקודקודי המשולש רוסיה־סין־איראן, ופתאום ארה"ב נדמית חלשה ולא אפקטיבית.

התמונה העגומה הזאת לא נעלמת גם מעיניהם של מקבלי ההחלטות אצלנו. אם כך תעמוד לצידנו בעלת בריתנו ביום פקודה, עם מילים יפות ללא כיסוי, אולי עדיף לטפל באיראן לבד ולהתקרב לרוסים. אחרי ככלות הכל, חופש הפעולה של חיל האוויר בצפון עובר דרכם. האיראנים, מצידם, רואים שהשעה משחקת להם. הם יקשיחו עמדות וייצאו מווינה בששון ובשמחה. עבור ארה"ב, כאב הראש הזה הוא קצת יותר מדי.