בשבוע שעבר דווח כי גובשה טיוטת הסכם גרעין בין איראן לבין המעצמות. לא רק שמדובר בנתיב חזרה (קיפול זנב) של ארה"ב להסכם הרע הקודם, מ־2015; לא רק שתוסרנה כל הסנקציות שהוטלו על איראן מאז יציאת ארה"ב מההסכם; לא רק שאיראן תמשיך ליהנות מהאישור ממועצת הביטחון של האו"ם להעשיר אורניום (לפי ה־JCPOA); ולא רק שאיראן תמשיך לייצר טילים בליסטיים ולממן טרור ללא הגבלה - כל זה לא חילץ שום דרמה בצד הישראלי, למעט אמירה כללית שמדינת ישראל מתנגדת להסכם.
זעקה? פעילות בינלאומית נמרצת למניעתו? הסברה עולמית על מרכיביו הבעייתיים? כלום. קולם של 200 חברי הקונגרס האמריקני, ששלחו מכתב לנשיא ביידן ודרשו ממנו להביא את ההסכם לאישור הקונגרס - נשמע נחרץ יותר מקולו של ראש ממשלת ישראל.
בזמנו, כשהגיעו ידיעות ראשוניות על הבטחה ישראלית למדיניות "אין הפתעות" מול הממשל האמריקני בנושא האיראני - יצאה הכחשה גורפת. בפועל, מה שנראה בשבעת החודשים האחרונים מצידה של ממשלת ישראל מול ההסכם המתגבש ותוואי חזרתה של ארה"ב אליו, הוא בפשטות: אין מדיניות, אין הפתעות.
כחודש לאחר השבעת הממשלה, הוביל נפתלי בנט קו תקשורתי שעל פיו הוא משנה את מדיניותו מול ארה"ב בכל הנוגע לאיראן. שלא כקודמו, בנימין נתניהו, הוא לא יקרא תיגר על מאמצי ממשל ביידן להגיע להסכם, באופן שעלול לפגוע ביחסים הללו. בחברות ובידידות, הסבירו המצדדים, ניתן גם לבקר וגם להשיג יותר. חודשים בודדים לאחר מכן אמר ברוח דומה כי מדינת ישראל אינה "דובי לא־לא, אנחנו לא נתנגד לכל הסכם ולא מחפשים לריב". וכשהגיעו כבר הידיעות הראשונות על החזרה להסכם (הגרוע), פטר עצמו בנט באמירת סרק נוספת כי "ישראל אינה צד בו והיא אינה מחויבת לו". הוא רק לא הסביר שישראל בכל מקרה אינה צד, שכן היא לא אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם (פלוס גרמניה) שחתומות על ההסכם.
בינואר הצטרף גם שר החוץ לפיד, והסביר: "הצלחנו במידה מסוימת לגרום לעולם להקשיב לנו". חודש לאחר מכן כבר הוסרו חלק מהסנקציות, וטיוטת ההסכם יצאה לדרך.
ואולם, גם בשלב הדרמטי הזה אין נסיגה מהקונספציה השגויה. במקום להסביר את גודל השעה, במקום להציג את הסכנה שבהסרת הסנקציות ובהכרה באיראן כמדינת סף גרעינית, במקום מלחמת חורמה בהסכם על אף רצונה של ארה"ב - ממשלת ישראל דוממת.
שבוע לפני ההכרזה על ההסכמות - ואין כותרות דרמטיות. רק שקט. שקט פוליטי. שקט תקשורתי. רק אותה שיחת טלפון מתוקשרת בין ביידן ובנט, שבה הביע רה"מ במעורפל את תביעתו הרפה: "לא יקרה שום דבר אם לא תחתום עם האיראנים", אמר לביידן. זה הכל. בשאר הזמן השניים התבדחו, כך דיווחו. תזת "היחסים הטובים" עלתה על יוצריה. רה"מ מתחזק אהבה גם בימי כולרה. הוא רק שכח שמטרתה של הברית היא ראשית לסייע למדינה, ולכל הפחות לא להכניע אותה בפני מדיניות המסכנת אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו