ככה זה כשמכילים

זה לא בגלל צעדת להב"ה, זה לא בגלל המחסומים שהצבנו והורדנו בשער שכם, זה לא בגלל הפריצה לאל־אקצא, זה לא בגלל ביטול הבחירות ברש"פ, זה לא כי יהודים רכשו בתים בשייח' ג'ראח. זה בגלל שני דברים אחרים לגמרי: הרמדאן שלהם וההנהגה שלנו.

כבכל שנה נכנסת המערכת הביטחונית למתח לקראת חודש הרמדאן. זה לא נדיר שבחודש הזה יהיו ערבים שינסו, ולפעמים יצליחו, לרצוח יהודים. אין קשר דתי בין הסיבה לתוצאה, מעולם לא הואשמנו ברצח מוחמד, אבל זה חודש של התחזקות דתית, ויש בדת השלום והסובלנות מי שיעדיפו לצאת לג'יהאד.

ככה זה בכל שנה. ובזמן שהמערכת הביטחונית נדרכת, גם התקשורת נדרכת ומנסה להמציא תירוצים חדשים: זה הקורונה, זה התשתיות, זה בן גביר. למה שלא יגידו את האמת אחת ולתמיד: זה פשוט הרמדאן.

לפני ארבע שנים נרצחו 1,700 איש ברחבי העולם בגלל הרמדאן. אנחנו מכירים את "חודש הג'יהאד" על בשרנו המדמם. ב־2015 נרצחו דני גונן כשהלך למעיין, מלאכי רוזנפלד כשחזר ממשחק כדורסל, ודוד בר קפרא כשעבד את אדמתו. ב־2016 נרצחה הלל אריאל במיטתה, הרב מיכאל מרק בנסיעה משפחתית, וארבעה סועדים בשרונה. שנה לאחר מכן נרצחו שני שוטרים, האיל סתאוי וכמיל שנאן, בהר הבית, ושוטרת מג"ב הדס מלכא נדקרה למוות בשער שכם. להמשיך?
אבל הס. אף אחד לא מדבר על זה. כי אם יגידו את זה נצטרך לחיות כמו עם נורמלי, שלא מפחד מהצל של עצמו. וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השנייה: אנחנו עם נורמלי, ההנהגה שלנו לא. תראו מה היה ביום ירושלים: נתניהו הורה לפזר את מצעד הדגלים, לראשונה זה 30 שנה, ועדיין, רוב הציבור הלך לכותל. ואף שחלק מהדרכים נחסמו בהוראה מגבוה, הם מצאו דרך.

ככה זה כשמכילים. אם לא מגיבים כשיהודי חוטף מכות, כשטרוריסטים עושים ברחובות ירושלים כבשלהם, אם מגנים את "האלימות בשני הצדדים", אם מסירים מחסומים במקום להדק, אם אנחנו מתנצלים על עצם קיומנו, אם שוטרים סופגים אלימות נוראה בהר הבית ומגיבים ברימוני הלם בלבד, אם סוגרים את הר הבית לכניסת יהודים ביום ירושלים, אם אנחנו מתאפקים - זה הזמן לרענן מקלטים: המלחמה בדרך.

"אני מבקש להדגיש, מדינת ישראל עשתה הכל ותעשה הכל כדי לשמור על חופש הפולחן", אמר שר הביטחון, בזמן שחופש הפולחן של היהודים נרמס. ויש בזה לכאורה משהו יפה, בוגר יותר. אנחנו מוכנים לוותר, בלב כבד, להתעלות מעל, כדי להרגיע את השטח ובכך להציל חיים. הבעיה היחידה היא שזה לא עובד ככה, זה עובד בדיוק להפך.

כי ככה זה בכל פעם, וככה זה יהיה גם עכשיו. הכרוניקה הידועה מראש הזאת מעלה בי דמעות של זעם ותסכול, אבל אני שומרת אותן לשבעה של היהודי שיירצח בפרעות הקרובות. כי אנחנו כבר יודעים שנצטרך להשתמש בכוח רב, ואנחנו יודעים שממילא נספוג גינוי מהעולם, ועדיין, ושוב, ההנהגה שלנו לא מגיבה בזמן.

ולכאורה אין הבדל, אבל יש והוא מהותי: בפער הזה בזמן נפגעת ההרתעה שלנו, ונרמס הכבוד הלאומי שלנו. לשני אלה יש מחיר דמים. אני לא מוכנה לשלם אותו. ואתם?