גם אם הכל הצגה - יש מי שירוויח

הקריאה הדרמטית של רה"מ בנט ושל שר החוץ לפיד לאזרחים ישראלים לעזוב את תחומי אוקראינה לא הובילה בינתיים לנהירה מוגברת. האווירה באוקראינה עדיין מתוחה, אבל נעדרה במהלך כל השבוע את תחושת הדחיפות שנשבה מכותרות העיתונים במערב.

האזהרות המפורשות שנשמעו מוושינגטון, אשר נקבו בתאריכי יעד אפשריים לפלישה הרוסית ולכיבוש המהיר של קייב, לא התיישבו עם הטון המרגיע של נשיא אוקראינה זלנסקי ושל בכירים אחרים בשלטון. גם כעת, כשמדברים על רגיעה מסתמנת, הם לא משלים את עצמם באשר לסכנות הנשקפות מהשכנה, שכבר הוכיחה כמה פעמים שאין לה בעיה לשגר את צבאה אל מעבר לגבול, אולם בטוחים שתסריטי האימים של פלישה רוסית רבתי אינם מציאותיים, לפחות בשלב זה.

לכאורה, יש כאן היפוך תפקידים בלתי הגיוני. הדעת נותנת שדווקא המדינה המאוימת, שסביבה מרוכזים הכוחות של אויב פוטנציאלי, אמורה הייתה להקים קול זעקה ולצלצל במלוא הכוח בפעמוני האזעקה, ואילו מידידתה הגדולה מעבר לאוקיינוס מצופה היה למתן ולהרגיע, שלא לומר להמעיט בסכנה. כך, למשל, קורה בעניין תוכנית הגרעין האיראנית: ישראל ומדינות נוספות שמאוימות על ידי האיראנים בטוחות שהאיום מוחשי ומיידי ודורשות לנקוט אמצעים חריפים נגדו, ואילו ארה"ב הרחוקה ממוקד האיום נוטה לזלזל בו, ולדחות פעולה מתוך מחשבה ש"יש עוד זמן".

המקרה האוקראיני חורג מדפוס התגובות הרגיל. השונות בין העמדה האמריקנית לזו האוקראינית מתמיהה עוד יותר, אם מניחים ששתי המדינות חולקות ביניהן דיווחים מודיעיניים ביחס לרוסיה. כיצד, אם כן, הן מגיעות למסקנות הפוכות? מדוע ממשל ביידן הצהיר כי הרוסים יתקפו, ואילו מי שצפויה להיות בתפקיד הקורבן סירבה להתרגש?

הסבר אפשרי לפרדוקס הוא שהאיום הרוסי הוא בלוף אחד גדול, ושלהרבה גורמים יש מה להרוויח מהבלוף. הרווח של הקרמלין ברור וגלוי. לפני חודשים אחדים רוסיה היתה בבידוד דיפלומטי. אחרי שכבשה את חצי האי קרים והציתה את אש המרד של הבדלנים הפרו־רוסים במזרח אוקראינה, היא הורחקה ממועדון העילית של המדינות המתועשות וספגה ירידה במעמדה הבינלאומי. מדינות המערב הטילו עליה סנקציות כלכליות, שפגעו במשק הלאומי שלה והורגשו בכיסיהם של אזרחיה.

מאז שהחלו הרוסים לנופף באיום מרומז, ולעיתים מפורש, בפעולה מלחמתית, נעלם הבידוד הדיפלומטי. כל מנהיגי המערב מחזרים אחרי פוטין, מדברים עימו ומכירים בכך שהמפתח ליציבות באירופה, ואולי בעולם כולו, מצוי בידיו. תביעותיו מהמערב בתחומים הצבאיים והכלכליים, שנדחו כלאחר יד רק לפני זמן קצר, זוכות פתאום לאוזן קשבת. כל אלה מעלים את האפשרות שבמוסקבה אימצו את שיטת העז: ניפחו את האיום רק כדי לקצור הישגים נאים תמורת הסרתו בבוא היום.

גם הממשל האמריקני עשוי להרוויח מיצירת הרושם שהאיום הרוסי ממשי. על רקע בעיותיו האחרות, הנשיא ביידן לא יסרב להירשם בדפי ההיסטוריה ובתודעת הבוחרים כמשכין שלום. וכיצד משכינים שלום? משכנעים את כולם שהמלחמה בפתח, ואז מסבירים שמנעת אותה.