"האין כיש", כתבה המשפטנית פרופ' יפעת ביטון במאמר מכונן על התייחסות ביהמ"ש לאפליה נגד מזרחים. רוצה לומר, דווקא היעדר הקטגוריה של "מזרחיות" כקבוצה מובחנת, מאפשר את המשך האפליה נגדם. בניתוח פסקי דין של בג"ץ, במשך כמה עשורים, הראתה ביטון שבין שהמשפט מאמץ את שיח כור ההיתוך שבו "כולנו ישראלים", או את השיח הליברלי־מריטוקרטי שלפיו "מי שרוצה - מצליח" - הוא מסרב להכיר במזרחיות כקטגוריה שניתן להפלות בגינה. יש דת, גזע ומין. אפילו הכרה בצבע עור. אבל מוצא? לא. מזרחיות? ודאי שלא.
היעדר קטגוריה המעידה על ה"יש" מתאר גם את התקשורת הישראלית. הנוכחים־נפקדים, הפעם, הם הציבור הלאומי־מסורתי. ולא רק שהציבור הגדול ביותר במדינה אינו מיוצג כמעט בתקשורת, אלא שמיטב הכוחות הפוסט־קולוניאליים והפוסט־מודרניים, שמוכנים להכיר בכולם, עושים הכל כדי לשלול את החלוקה הסוציולוגית שבגינה הוא יכול לטעון לחוסר ייצוג הולם. בהקשר זה, דווקא הנוכחות רבת־השנים של יעקב ברדוגו בגל"צ, כזאת שכביכול ייצגה את ה"יש", היתה אולי ההוכחה הבולטת ביותר ל"אין".
קול אחד מפורש בתחנה של צבא (כל) העם ייצג יותר מכל את האפליה וההיעדר של כל השאר. וכן, הדחתו היא לא רק בבחינת הוצאת המעט שהצליח לחדור את כותלי ההיכל האקסקלוסיבי, היא למעשה ביטול מחודש של הקטגוריה כולה. כי כשאין קבוצה כזאת - אין צורך לדאוג לייצוגה.
ובצד ההיעדר הזה, וכדי להצדיק את ההדחה, מועלים שלל הסברים "מקצועיים". הבעת דעה וחוסר אובייקטיביות, פרשנות ולא דיווח, ומעל לכל, החטא הגדול המיוחס לברדוגו, הוא "הסגנון". כלומר, לא רק שהקטגוריה שבגינה אנו טוענים לאפליה ולהדחתו אינה קיימת מבחינתם, אלא שמומצאת קטגוריה חדשה שבעטיה מותר להפלות, ואף חובה להדיח: "סגנון". "ברדוגו מתלהם, סגנונו אינו ראוי", אמרו נציגים שונים. אבל "קריאת קדיש" על רה"מ בעודו בחיים וכינוי תומכיו "עדר עיוור", "וולגרים", "הפגנות נחותות", "בוטים" - כל אלו, ועוד ביטויים רבים אחרים, משסים וגזעניים - לא מוצגים כבעיה של סגנון. בטח לא סיבה להדחה מערוצי "קול האמת".
וכן, התבייתות כוחנית על משאב כלל־לאומי, על הערוצים הציבוריים, והפיכתם למרכז תעמולה סקטוריאלי, לצד ליהוק אנשי תקשורת שמייצגים ביודעין רק חלקים מסוימים מן הציבור - זה סמל האובייקטיביות, המקצועיות והממלכתיות מבחינתם.
הדחת ברדוגו היא המשך הסילוף של חוסר השוויון והדרת אותו ציבור לאומי־מסורתי ממרבית כלי התקשורת. זה שעבורו מעולם לא היתה אפשרות להישען על הפריבילגיה של כור ההיתוך, או לעלות על הנתיבים המובטחים שנסללו לאחרים. להפך, הוא תמיד הוחצן. פעם נטען "בלי חירות". פעם ללא אזכור ("ישב ליד חבר הכנסת באדר"). ותמיד ללא קטגוריה וללא תוכן פוזיטיבי. וכך, לכאורה, לא קיים ולא מופלה. אבל מה כן היה לו? "סגנון". פאשיסטי, בגיניסטי, וכעת - ביביסטי. והסגנון הזה שמגולם בשליש מהכנסת, עם נציג אחד בתקשורת הממסדית, זה "מתלהם" מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו