לפני מאה שנים, באפריל 1920, השתוללו כ־500 ערבים שחזרו מחגיגות נבי מוסא בירושלים; רצחו יהודים, שדדו ואנסו. השוטרים הערבים השתתפו ברצח ובשוד. במאי 1921 פרעו ערביי יפו בשכניהם היהודים. הותקפו גם יהודים באבו כביר, בפתח תקווה, ברחובות ובחדרה. שוב השתתפו בפרעות גם שוטרים ערבים. 42 יהודים נהרגו ו־208 נפצעו קשה. בסוף אותו עשור, הותקפו יהודים בכל הארץ, 133 נרצחו. רוב היישובים היהודיים נפגעו גם מביזה, מהצתת שדות ומגניבת בעלי חיים וציוד חקלאי. יישובים אחדים ננטשו.
מאז ועד היום זהו דפוס פעולה פלשתיני קבוע. הם משתוללים בכל מצב ובכל תקופה. לעיתים קרובות בהקשר של הסתה דתית, אך גם בלעדיה. אגב, אלימות במרחב הציבורי רווחת גם בציבורים ערביים אחרים, גם בלא קשר ליהודים: בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב, למשל; היא רווחת גם בציבורים ערביים בפרברי פריז ובאום אל־פחם.
האלימות הפוליטית - התפרעויות המוניות, טרור "עממי" וטרור מאורגן - הם האמצעים העיקריים בארגז הכלים של התנועה הלאומית הפלשתינית. בדרך זו הם מוחים על מציאות שאינה נראית להם ומקווים לשפר באמצעותה את עמדת המיקוח הלאומית שלהם. דמויות המופת שלה - מנהיגים מסוגם של המופתי, ערפאת ואחמד יאסין, וטרוריסטים כבדים כמו דלאל מוגרבי - זכו במעמדם הודות להובלת האלימות הזו.
יש גם דפוס קבוע לתוצאות הפוליטיות של ההשתוללות הזו: כמעט תמיד היא מובילה להישגים בולטים בטווח הקצר ולנזק לאומי כבד ליעדים הלאומיים הפלשתיניים בטווח הבינוני וההיסטורי. ההשתוללות הסדרתית האלימה של הפלשתינים בתקופת המנדט שכנעה את הבריטים להגביל שוב ושוב את ממדי העלייה היהודית. בשלהי שנות ה־30 שכנעה את בריטניה אפילו לאמץ מדיניות אנטי־ציונית תקיפה ומסוכנת, שפגעה קשה ביישוב העברי. המאבק האלים נגד היהודים ב־1947/8 וגיוס מדינות ערב למלחמה כמעט הכריעו את המאבק נגד ישראל.
בטווח ההיסטורי הקובע, הובילה אותה אסטרטגיה אלימה לטרגדיה הלאומית הפלשתינית: לחורבן חברתם במרד 1939-1936, לתבוסה הצבאית במלחמה ולבריחה ההמונית, שהוציאה לגלות ולפליטות את רוב עמם. גם בגלגול החדש של תנועתם הלאומית, משנות ה־60, אחרי התבוסה ב־1967 ועד היום, האלימות, הטרור וההשתוללות הסדרתית משיגים תוצאות פוליטיות מרשימות: העולם שם לב למאבקם, הם השתלטו על סדר היום של הארגונים הבינלאומיים, מנהיגי המעצמות עוסקים בעניינם, הם מקבלים מיליארדי דולרים מארה"ב ומאירופה, ואפילו ישראלים רבים מהזרם המרכזי, תומכי "תהליך אוסלו", התגייסו לסייע להם בעניינם הלאומי. ישראל נדחקה למגננה תודעתית.
ואז התברר שהאלימות וההשתוללות אינן מנופים לקראת פשרה היסטורית, אלא תחליף לה. הישראלים למדו ב"אינתיפאדה השנייה" שהטרור כמכשיר כפייה אינו עוצר בזכות הוויתורים המפליגים, אלא מתמיד כאמצעי שנועד לקעקע את המדינה היהודית. ההשתוללות ההמונית, האלימות והטרור מסבירים את כישלונם הלאומי של הפלשתינים. ההתמכרות לאלה הביאה עליהם מאה שנים של כישלון וסבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו