פיוס עם ארדואן? כן, בחשדנות ובזהירות

נראה שנשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, יוזם לאחרונה שיפור יחסים עם ישראל. ראוי לבחון את כוונותיו, להשיב שגרירים, להעמיק קשרי כלכלה ולפתוח אפיקים של דו שיח. חשוב לעשות זאת בלי התלהבות, בחשדנות עמוקה, ובעיקר בתיאום שקוף עם מצרים, מדינות המפרץ, קפריסין ויוון.

כדי לעמוד על אופיו הבלתי יציב, על איבתו המתמשכת לישראל ועל תמיכתו השיטתית בכל אפיקי המאבק הפוליטי והאלים נגדה, חשוב לזכור את מהלכיו בתריסר השנים האחרונות. מדובר, למשל, בעימות הדרמטי עם שמעון פרס בדאבוס בעקבות מבצע עופרת יצוקה; בשלוחיו הפראיים על ה"מאווי מרמרה"; בניסיון לפתוח את נמל עזה למשלוחי נשק; בהשתלחויותיו האנטישמיות הסדרתיות; בהסתת עמו נגד ישראל; בתמיכתו בחמאס, לרבות המחסה לסאלח ערורי פעיל הטרור החמאסי בגדה; בגירושו המשפיל של שגריר ישראל; בהסתה נגד ישראל בירושלים; ובליבוי ההיסטריה האסלאמית בהר הבית. חשוב גם להזכיר כיצד (לא) הגיב על יוזמת הפיוס של ישראל במארס 2013.

כדי לעמוד על אופי המשטר שהנהיג בטורקיה, חשוב לזכור את התקוות המופרכות שתלה הנשיא אובאמה באסלאם ה"מתון" של האחים המוסלמים באנקרה (ובקהיר) עד שהתברר, כצפוי, שמדובר באחיזת עיניים מול מי שמתעקשים להונות את עצמם. ארדואן אינו הדיקטטור המגלומני היחיד באזור, וכנראה גם לא הברוטאלי ביותר, אך טורקיה שונה, ולא רק בשל חברותה בנאט"ו: היא הצליחה ב־80 השנים שלפני מהפכת הנגד של ארדואן להיחלץ מן העריצות והפיגור האזוריים ולכונן משטר החותר למודרניזציה ולדמוקרטיזציה, ורובד חברתי רחב הנושא את היעדים האלה על כתפיו. ארדואן קעקע חלק ניכר מהישגיהם של מוסטפא כמאל ("אטאטורק") וממשיכיו, ושואב את החברה הטורקית שוב אל הדפוסים המקשים עליה להתמודד עם אתגרי המאה ה־21.

כל אלה, כבדי משקל ככל שיהיו, אינם צריכים למנוע שיפור יחסים. טורקיה היא מעצמה אזורית, ואפילו הימנעות זמנית מאיבה פעילה כלפי ישראל אינה עניין של מה בכך, כשישראל מתמודדת עם איראן ושלוחיה, בלא גיבוי אמריקני תקיף לה ולבעלי בריתה הערבים. שיתוף פעולה כלכלי, במסחר בילטרלי ובשימוש במתקנים ובנתיבי תחבורה ישראליים בסחר טורקי עם מדינות האזור, יחזק גם את המשק הישראלי. לצד עמידה על שגריר שאינו עוין ועיקור ניכר של תמיכת אנקרה בחמאס ובגורמים חתרניים בירושלים, חשוב להבהיר בפני מי שייתפס להתלהבות יתרה: חפיפת האינטרסים בינינו לבין בעלות בריתנו חשובה לאין שיעור מחפיפת האינטרסים עם ארדואן.

לארדואן קשיים חמורים באירופה ובארה"ב, על רקע עריצותו מבית ותוקפנותו האזורית. לא ראוי שישראל תשמש לו מליצת יושר בוושינגטון ובדמוקרטיות המערביות. ישראל אינה צריכה לעזור לו "להלבין", למשל, את חתירתו תחת אינטרסים חיוניים של נאט"ו בקשריו עם רוסיה, או את הרדיקליזציה של המיעוטים הטורקיים באירופה.

חשוב מזה: במזרח התיכון מסכן ארדואן, ברמות חומרה שונות, גורמים ידידותיים לישראל. אסור באיסור חמור לבגוד בהם בניסיון לפייס את אויביהם, בדרך שבה איבדה ארה"ב את אמונם. מדובר בעיקר במצרים, בסעודיה ובמדינות המפרץ, בירדן, בכורדים, ביוון ובקפריסין.

הנשיא המצרי א־סיסי הציל ב־2013 את המזרח התיכון ואת ישראל ממשטר מופקר של האחים המוסלמים. למרות ההבנות בעניין לוב, נחשבים ה"אחים" והנשיא הטורקי בקהיר כאויב. ה"אחים" מאיימים גם על המשטרים בירדן ובמפרץ. את הכורדים טובח ארדואן בארצו ובסוריה. הוא מנסה להשתלט על האגן המזרחי של הים התיכון ולחמוס את משאבי הגז והים של קפריסין ושל יוון. כל רשת הבריתות וההבנות המורכבת והבעייתית של ישראל באזור תיפגע, אם שותפיה יחשדו שהקשרים יתנהלו על חשבונם. טורקיה של ארדואן אינה שותפה אסטרטגית. את היחסים המועילים והרצויים איתו ראוי לנהל כמו מפגש קרוב בין שני קיפודים: בזהירות מופלגת.