בשם הניצולים: להבטיח את נצח ישראל

רק אחרי שנרצחו במחנה הריכוז אושוויץ מיליון ו־100 אלף יהודים, נכנס אליו הצבא האדום וסיכל את ייעודו - להשמיד את העם היהודי בכללותו. לא פחות מ־60 שנים נדרשו על מנת לתרגם את הזוועות שמאחורי הסיסמה "העבודה משחררת" לכדי החלטה לקבוע יום זיכרון בינלאומי להנצחת קורבנות השואה.

החלטה זו, שהתקבלה בעצרת האו"ם פה אחד, שלפיה "השואה, שבה הוכחד שליש מהעם היהודי, תהיה לעולמים אזהרה לכל עמי העולם מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות", גובשה כנראה על רקע השאלה מה יקרה כשניצול השואה האחרון ילך לעולמו. חשובה ככל שתהיה, אין בכוחה של ההחלטה לטעת מזור בניצולים שעוד נותרו מתהלכים בקרבנו, ושזוועות השואה צילקו את הווייתם. לדאבון הלב, גם אין בכוחה להחזיר את נשמותיהם הטהורות של מאות אלפי הילדים, שאילולא עלו בעשן הארובות של אושוויץ השמיימה, היו יכולים להיות היום סבים וסבות בעצמם.

למעשה, אפילו אין בכוחה של ההחלטה המקבעת יום בינלאומי לזכר קורבנות השואה למגר את תופעת האנטישמיות, שמוסיפה להרים את ראשה. האנטישמיות הגואה אינה מתרחשת בחלל ריק. רעיונותיה מובעים בתנועות ניאו־נאציות הפרושות ברחבי העולם, והכוללות עשרות אלפי פעילים המבקשים להחיות את הנאציזם ולטפח את חזון הרייך הרביעי. המכנה המשותף לתנועות אלו, שהאחרונה שבהן היא תנועת החרם BDS, הוא התכחשותן לשואה ושלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.

בעידן שבו העולם נושא את עיניו לחיסונים, יש להודות ביושר: תפקידו של הזיכרון, התורם לאיחוי השרשרת הבין־דורית שאיבדה חוליות יקרות ערך, מסתכם בהתרעה על "העיירה הבוערת" הבאה. ככזה, הזיכרון מבקש לחרוט את התודעה "לעולם לא עוד" ולשמר את צביונה של ארץ חמדת אבות כמדינת היהודים, אולם הוא אינו משמש חיסון לנגיף האנטישמי.

ולכן, החשיבות שבקביעת יום זיכרון בינלאומי נעוצה דווקא בהשפעתה המוגבלת. המשוואה המוכיחה כי כל עוד יש אנטישמיות זיכרון העבר לא יישכח, מנכיחה גם תרחישים שעלולים להיות צפונים בעתיד. כך, למשל, התחינה שנשא אבי תנועת בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, ערב מלחמת העולם השנייה בפני מיליוני בני עמו באירופה, לשנן את המושג "ח־ו־ר־ב־ן" ולהימלט על נפשם, מהדהדת את הקריאות העכשוויות, המפצירות בעולם כולו להטות אוזן למשק כנפי האיום הגרעיני מבית היוצר האיראני.

הקשר המובהק שבין קרונות הרכבת - שבמסווה של קדמה טכנולוגית שימשו את תעשיית ההשמדה במאה ה־20 - לבין רקיחת הצנטריפוגות, שבאותו מסווה עלולות לשמש את תעשיית ההשמדה במאה ה־21, נטווה כחוט השני. בעבור מדינה ששאון חריקת גלגלי הברזל וצפירות הקיטור הם חלק מפסקול תקומתה, גם רטט צנטריפוגות חרישי מחריש אוזניים.

מספרי המוות קועקעו גם על זרועותיהם של האודים המוצלים מאש, ששרדו את גיא ההריגה והיו נכונים לקפח את חייהם במלחמה למען עצמאותה של ישראל. המטרה שעמדה אז לנגד עיניהם היא שצריכה לעמוד לנגד עינינו גם היום: להבטיח את נצח ישראל.