שלושה דורות אומרים: "אנחנו כאן"

השבוע מציג בית הנבחרים בברלין, לציון 80 שנה להתכנסות ועידת ואנזה שכל עניינה היה ניסוח "הפתרון הסופי", את התערוכה ואת המיצג !WIR! SIND! HIER (אנחנו! כאן!). השבוע גם ימלאו 48 שנים להתאבדותו של ההיסטוריון יוסף וולף, ששרד את אושוויץ ואת צעדת המוות, והיה זה שהציע להפוך את וילה ואנזה למוזיאון ואתר הנצחה לשואה.

המיצג כולל דיוקנאות של ניצולי שואה שצולמו במצלמה אנלוגית ייחודית יחד עם נכדיהם וניניהם, צועקים בלובי של בניין הפרלמנט: "אנחנו כאן!" אל מול כיסאותיהם הריקים של נציגי הרייך, שכללו בין היתר את ריינהרד היידריך, אדולף אייכמן, מפקד הגסטאפו היינריך מילר, מפקד המשטרה החשאית בפולין הכבושה אברהרד שנגארט, ראש המשרד הראשי לגזע בס"ס אוטו הופמן ונוספים.

הרצף הבין־דורי שנקטע בתקופת השואה והתאחה כנגד כל הסיכויים, איבד חוליות רבות משמעות. אולם השרשרת המתחדשת לא רק מבססת את הסיפור הלאומי אלא  גם מחדשת את תחושת האחריות העמוקה לתיווך ההיסטורי של העם היהודי לפני השואה, במהלכה ואחריה.

המיצג מייצר תוצר נדיר שמתהווה לנגד עינינו, ובו המרחב הגיאוגרפי גובר על מרחב הזמן, מצליח לצמצם את המרחק שבין גדיעת שרשרת החיים הבין־דורית לבין שזירת חוליות חדשות בה - לכדי גבולות גזרה של חדר.

העובדה שהמיצג מוצג באותו החדר שבו ישבו 15 המרצחים והתענגו על ארוחת בוקר חגיגית, היא שמבטלת את הצורך בגורם שיתווך את העברת המראות ממקום התרחשותם אל מקום הצגתם. החדר שבו "נסגרו הפרטים האחרונים" באשר לרציחתם של 11 מיליון יהודים, לא מציג נקודת מבט חלקית או מגמתית אלא פורס לנגד עינינו את התמונה במלואה. ואילו התמונה השלמה - היא־היא הניצחון בהתגלמותו, שכן היא מאפשרת לנו לקבע את מבטנו אל התבנית החזותית ולא לחפש אחר פרטים נוספים.

בניגוד לתמונות ניצחון רבות אחרות, המתאפיינות בתמונה חלקית המציגה רק את הצד "המנצח", התמונה שכאן מציגה את הזירה בכללותה. היות שהנרטיב של התערוכה נתחם לתוך תבנית ויזואלית אותנטית, הדימויים לא מאבדים מתוקפם, אלא להפך. המראה שנגלה לעין בזירה שבה נדונו תכנוני הזוועה מנכיח גם את הנעדרים בה.

ולכן, בניגוד לתמונות ניצחון מוכרות לנו, שנגזרות מתוך תמונה כוללת, מתעצבות באופן מגמתי ולא בהכרח מתכתבות עם המציאות בשטח, הרי המיצג מספק תשתית חזותית גלויה, בזיקה למקום ולזמן.

המיצג הבא צריך להנכיח את המשך קיומו של העם היהודי בחיות יתר. את הקירות מוטב שימלאו תמונות של המרצחים הנתעבים. ואת הכיסאות הריקים נכון שימלאו מעתה והלאה נינות ונינים, בשר ודם, של הנספים. ככל שיתמלא המקום ויתווספו כיסאות נוספים סביב השולחן שפעם הונחו עליו פרוטוקולים "להשמדת היהודים", כך יוסיף ויתרחב ניצחוננו. לא כמיצג. אלא כמציאות.