"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הבדואים: להכיר את הבעיה, לא לתפוס עליה טרמפ

ילדיי ואני חשופים לאלימות, מצד בדואים או יהודים, שצריכה להיענש בחומרה • אבל ההיתממות של מי שמתעלמים עשרות שנים מהמצוקה שיצרנו ומהדחיקה של החברה הבדואית להיות הענייה בישראל, היא מדהימה ומסוכנת

,עודכן
0השמעה
, צילום: דודו גרינשפן

זוכרים "מרוקאי סכין"? משנות ה־50 היתה לעלייה מארצות ערב תדמית קשה. הרוב הגדול של האסירים בישראל היו מזרחים, ועד שהפנתרים השחורים לא הציבו מול הפנים של החברה את הקשר בין עוני מרוד לסיכויי חיים נמוכים ולפשיעה - הממסד התעלם. וזוכרים את הפגנות יוצאי אתיופיה? אבנים על המשטרה, סגירת כבישים לשעות ומכוניות בוערות. הציבור גינה את האלימות, אך הבין שמצב שבו נערים יוצאי אתיופיה מגיעים לכלא פי ארבעה ביחס לגודלם באוכלוסייה, הוא בלתי נסבל.

אבלאת הבדואים אנחנו לא סופרים. אין לנו בעיה עם יותר ממאה אלף ישראלים שמנותקים מחשמל, ממים ומתשתיות חינוך ובריאות, אבל ברגע שיש אלימות - אנחנו נזעקים. אנחנו מתחברים לגמרי למצוקת הדיור של הצעירים במרכז תל אביב, אבל כשהחברה הבדואית שגורשה מ־1948 ממקום למקום (ועדיין השתתפה בבניין הארץ ובצה"ל, עם אפס הכרה), מבקשת תכנון, דיור וזכויות שוות בקרקע - אנחנו מתייחסים אל הישראלים הללו כ"פולשים" ו"משתלטים".

היחס הזה הוא תוצאה של חוסר היכרות של רוב הציבור עם הנגב. אנחנו, החיים בנגב, מהווים כעשירית מכלל הישראלים, וחיים על יותר ממחצית משטח המדינה. הבדואים הם יותר משליש מתושבי הנגב. מדובר בשותפים שלנו ולא באויבים. טובי הבנות והבנים בחברה הבדואית, אנשי אקדמיה פורצי דרך, נשים וגברים מנהיגים בחברה האזרחית ואנשי עסקים מצליחים, הם מטובי אנשי הנגב ומהישראלים בכלל.

היחס הזה הוא גם תוצאה של קמפיין פוליטי חסר תקדים. זה התחיל בארגון של תושבי מאחזים לא חוקיים בשומרון שהחליטו להכפיש את הנגב. כבר שנים הם מציירים אותנו כחיים באזור של גמלים מדממים, דמי חסות וכיבוש בדואי. הם דוחקים את הישראלים, שבמקרה לא נולדו יהודים, לתפקיד ה"אויב". וכשאתה אויב, אתה נדחק לשוליים החברתיים.

אליהם נוספו פוליטיקאים מהימין, נטולי היכרות וזיקה אמיתית לנגב. ראינו אותם בשבוע שעבר. שופכים דלק על המתח והבעירה שקיימת בכפרים ישראליים שזוכים לרמיסה מצד הממסד. אפס אחריות. ריצה מטורפת לזכייה באוסקר השנאה. שידור חוזר של מה שראינו בדרום תל אביב לפני שנים, כשהפוליטיקאים רמסו את הקהילות בשכונות לטובת כותרות.

הקריאות לגינוי מיותרות. ילדיי ואני חשופים לאלימות - מצד בדואים או יהודים - שצריכה להיענש בחומרה. אבל ההיתממות של מי שמתעלמים עשרות שנים מהמצוקה שיצרנו ומהדחיקה של החברה הבדואית להיות הענייה בישראל, היא מדהימה ומסוכנת.

לפני שבע שנים הקמנו את מועצת הנגב, שאני ממייסדיה. ראשי רשויות מהנגב, יהודים ובדואים, ימין ושמאל, חברו כדי לקדם ביחד את הנגב שאנחנו כל כך אוהבים. זו המנהיגות שצריכה להוביל את המשבר הזה ואת הפתרונות לחברה, היהודית והבדואית, החיה בנגב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אבי דבוש

מנכ"ל "רבנים למען זכויות האדם".

כדאילהכיר