הבדואים בנגב: הזדמנות אחרונה

בראשית שנות ה־50 מנתה האוכלוסייה הבדואית בנגב קצת יותר מרבבה. כיום, 70 שנים אחרי, מונים הבדואים בנגב כמעט 300 אלף איש. לצד הסתננות לשטח המדינה, בעיקר בשנים שלאחר הקמתה, גידול בלתי נתפס זה הוא תוצאה של ריבוי טבעי יוצא דופן וחסר תקדים, גם במונחים מזרח־תיכוניים, של אוכלוסייה המכפילה את עצמה מדי 15 שנים.

בשנת 1951 מנו הבדואים 12,700 - 20 שנים אחרי, ב־1970, הגיע מספרם ל־25 אלף בערך. ב־1980 עמד על 37 אלף, וב־2000 כבר הגיע ל־120 אלף. כיום הוא עומד, כאמור, על כמעט 300 אלף איש.

ממשלות ישראל אפשרו ואף עודדו ריבוי טבעי, והוא, לפיכך, מעשה ידיהן להתפאר בו. הן אפשרו פוליגמיה, שבה כל גבר יכול לשאת כמה נשים, ואפשרו גם נישואים של בדואים ישראלים לנשים, ובעצם לנערות, מעזה ומהרי חברון, שבהם דמי המוהר זולים להפליא. ולבסוף, העניקו קצבאות ילדים נדיבות שעודדו תאים משפחתיים הכוללים גבר, כמה נשים ועשרות ילדים, הנסמכים על קצבאות מהממשלה. אין פלא שהקיצוץ בקצבאות הילדים בסוף שנת 2002 הביא לירידה דרמטית בילודה בקרב הבדואים - מכעשרה ילדים לאישה, לחמישה.

ישראל אינה המדינה היחידה באזור המתמודדת עם אתגר שהוא במהותו דמוגרפי, אך שמשולב בו המתח שבין אוכלוסייה נוודית, הנוטה למרדנות ולפריקת עול, לבין המדינה המודרנית, המבקשת לפרוס עליהם את מרותה ולשלבם במרקם החיים בה. כך בסוריה, שבה נטלו השבטים הבדואיים חלק פעיל במחאה שפרצה במדינה בשנת 2011 נגד המשטר הסורי, וכך גם בירדן, שבה הבדואים הם אמנם עמוד התווך של המשטר ההאשמי, אבל בעשורים האחרונים הם חוללו שוב ושוב מהומות במחאה על מצבם הכלכלי.

כמו מדינות אחרות במרחב, כשלו ממשלות ישראל בהתמודדות עם החברה הבדואית בנגב. הן לא הצליחו, ואולי מדובר במשימה אבודה מלכתחילה, לספק פתרונות דיור, מקומות עבודה, וקודם לכך, להקים מערכת חינוך שתקדם את הילדים הבדואים ותוציא אותם ממעגל העוני והנחשלות. וזאת, בטרם הזכרנו את היעדר המשילות והיעדר הנוכחות של גורמי אכיפת החוק.

דומה שרק משה ארנס, בתפקידיו השונים, ובהם שר ביטחון, הטה אוזן לקולות מהשטח, וכבר בשנות ה־80 וה־90 הטיף להגברת שילובם של הבדואים בחברה וקרא גם לגיוסם לצה"ל. אבל היה זה קול קורא במדבר, שהרי דבר לא נעשה. ובינתיים הופקרו הבדואים להשפעתן של התנועות האסלאמיות, ובמיוחד לפלג הצפוני הרדיקלי, כמו גם אימצו זהות פלשתינית שהיתה זרה להם כשהוקמה המדינה.

וכך, מי שלא פתח גני ילדים וכיתות לימוד, מי שלא דאג למקומות תעסוקה ומגורים, ומי שלא טרח לקיים משילות ונוכחות של מוסדות המדינה בנגב - קוצר היום סופה.

אבל אין צורך להרים ידיים. מדיניות המשלבת אכיפת חוק וקיום משילות, לצד מתן מענה אמיתי למצוקה הכלכלית והחברתית של האוכלוסייה הבדואית, היא הפתרון. אלא שעבר זמנן של הצהרות רמות ותקיפות ושל תוכניות מגירה שאינן יוצאות אל הפועל. הגיע זמן המעשים, בטרם יהיה מאוחר מדי.