היה לו חלום, ויותר מכך - חזון מוסרי

חייבים להודות: המצב לא מזהיר. אל השנה השלישית בתולדותיה של המגיפה העולמית נכנסת מדינת ישראל, והיא מפולגת מתמיד. זה מול זה מתייצבים שני מחנות, אוהדי הממשלה הנוכחית ומתנגדיה, השורות מצופפות והטונים מתגבהים. שאלת ההתמודדות עם הקורונה גם היא כבר עניין של פוזיציה, וקשה לאתר דיון ענייני על האופן שבו מנוהל המשבר הרפואי (או הכלכלי או הביטחוני). בהיעדר הסכמות על יעדים כלל־ישראליים, מנסה כל צד לבצר את כוחו: מחנה אחד מנסה לשרוד ולשמר את ההנהגה בידיו בכל מחיר, בעוד המחנה השני כבר מתכנן התנהגות דומה ביום שישובו מושכות השררה לידיו. החלוקה לגושים נראית יציבה, שום תזוזה משמעותית לא נראית באופק, והסקרים מעידים כי העם היושב בציון מתנהל בתודעה שבטית הזכורה לרעה מאינספור הזדמנויות בעבר.

המצב בארה"ב אינו שונה. גם שם הופך הוויכוח בין נאמני המפלגה הדמוקרטית לתומכי הסיעה הרפובליקנית למה שנראה כמו מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. קשה לדעת אם צרת רבים היא חצי נחמה או נחמת שוטים, אבל נדמה שלפנינו תופעה עולמית: כולם מדברים על שלטון, אף אחד לא מדבר על צדק, ואל הפחד המצמית לבריאותו של היחיד מתלווה חרדה אמיתית לעתידו של הכלל.

לחברה האמריקנית יש השבוע הזדמנות לעצור ולחשוב. ביום שני הקרוב יחגגו שם את "יום מרטין לותר קינג" ויציינו את יום הולדתו ה־93. אמנם בשנים האחרונות הפכה גם דמותו של קינג מושא לוויכוחים פוליטיים טעוני אג'נדה, אך בכל זאת כדאי גם לנו לנסות להקשיב למה שהאיש אמר. מבלי לפגוע בהישגיו הממשיים במאבק להשגת זכויות לשחורים באמריקה, ייזכר קינג כמי שביקש, אולי יותר מכל מנהיג אחר, להשתית את פעילותו על אדני מוסר ורוח. מן המעיין היהודי־נוצרי הוא שאב כוחות, ואת הקביעה כי כוח פוליטי הוא לא יותר מאמצעי אשר נועד לסייע בהנחלתם של ערכים ובבנייתה של חברה שוויונית וצודקת, הוא לקח מהתנ"ך. "החוק העתיק של עין תחת עין מותיר את כולם עיוורים", כתב, "הוא אינו מוסרי מכיוון שהוא מבקש להשפיל את היריב במקום לרכוש את הבנתו; להשמיד במקום לשנות".

רק טיעונים אידיאולוגיים יכולים לערער את הקיבעון השבטי ולהעביר תומכים מצד לצד. לנוכח כיפופי הידיים הפוליטיים ההדדיים, גם אצלנו וגם מעבר לים, קשה שלא לחשוב על קביעתו כי שיח אלים "מותיר את החברה בחד־שיח ולא בדו־שיח". כל שיכול פולמוס כוחני להשיג הוא טיפוח אכזריות בצד אחד ועלבון, המייחל להתפרצות, בצד שמנגד.

בעידן שבו אצל כולנו רושפות העיניים, המצח מיוזע והלוק הכללי מזכיר בלפוריסטים, עלולים דבריו של הדוקטור הבפטיסטי להדיף ניחוח דון־קישוטי קל. אין טעות גדולה מזו. כך נטו לחשוב יריביו בתקופת פעילותו הקצרה. 50 שנה אחרי, אותם שכחו, ומורשתו - הוכחה לעוצמה הטמונה בהיגדים פוליטיים המונעים מכוחו של פאתוס ערכי - חיה וקיימת. פעילותו מזכירה לנו שדאגה ערכית משותפת יכולה להפוך יריבים לשותפים, להשיב את האגרוף ל"יד פתוחה ואצבעות" ו"לסייע לאור", כדברי קינג, "לגרש את החושך ולהפוך את השנאה לאהבה".