ענקי תרבות? אל תחכו עם פרס ישראל

זה עשרות שנים מתחבטת החברה הישראלית בצורך התרבותי במודלים לחיקוי, מחטטת במהותן של דמויות המופת, משרטטת את דמויות גיבורי האומה ומתעכבת על הנצחתם. ניסיונות התמרון בין הביקורות בעד ונגד הרואיזציה אינם תלויים באמת אחת, אלא בעיני המתבונן. הם ממחישים כי חוסנו של מערך ההוקרה אינו תלוי בתמורות פוליטיות והיסטוריות, אלא נגזר מהצורך התרבותי והחברתי בהכרה ובכבוד.

הקשת, המתחילה במשוואה הקושרת בין ביטויי הוקרה כביטוי לילדותיות לאומית, ומסתיימת בתפיסה ההפוכה, התרה בנרות אחר "גיבורי מדע ותרבות", מבטאת את הצורך המובנה בטבעו של האדם, שבגינו יוסיף מערך ההוקרה להזין ולקיים את עצמו.

כל אלו זכו לביטוי בסוף השבוע, בשעה שהובא למנוחות הפזמונאי יורם טהרלב, או אז קראה הזמרת ירדנה ארזי להעניק לו את פרס ישראל. קריאה מסוג זו אינה זרה למערך ההוקרה. קדמה לה למשל קריאתו של יו"ר אמ"י יעקב מנדל, שביקש גם הוא, במעמד הלווייתו של הזמר אריק איינשטיין, להעניק לו את פרס ישראל. ואכן, מי אם לא שני ענקי התרבות והרוח, ששיריהם טוו פיסות רחבות מהפסקול הישראלי, ראויים להשתייך למועדון האקסקלוסיבי, המזכה את החברים בו במנה גדושה של כבוד ובתואר הנכסף "חתן פרס ישראל"? אלא שכפי שלימד אותנו איינשטיין בעצמו באחד משיריו האחרונים, "כוכב שנושר - משמעו מוות בהיר". והמוות, כידוע, מצמצם גם את התכליות הגדושות והנכספות ביותר.

ולכן, למרות העובדה שפרס ישראל נחשב לגולת הכותרת של מערך ההוקרה הממלכתי, חתני הפרס המתים כבר לא יזכו לטעום מפירות ההוקרה. פירות אלו יצטמקו לכדי הנצחתם הנקודתית על ציר התרבות, ואילו את קרני הזוהר והתהילה תלכוד המדינה בכבודה ובעצמה.

ההחמצה האישית שעלולה לקנן אצל חתן פרס כזה או אחר עקב הסטת הזרקור, זניחה בהשוואה למשמעות הקולקטיבית המקופלת בהחמצה עצמה. שהרי הקליפה הנוצצת העוטפת את פרס ישראל אינה משקפת את מהותו.בבסיסו של פרס ישראל טמונים נכסי צאן הברזל של המדינה. נכסים אלו, המורכבים מפסיפס בן שבעה עשורים, נושאים בתוכם את מהות הפרס: שרשרת ארוכה וצבעונית, הקושרת את הישגי מצטייני האומה לדורותיהם, במגוון תחומים.

אלא שמהות זו טרם זכתה לפלטפורמה שתקלוט ותנחיל את תורותיהם של כלות הפרס וחתניו, ולכן גם אין בכוחה להוריק את ההרים המדעיים והתרבותיים שלנו. אם המדינה היתה מוקירה את מהות הפרס, היא לא היתה מתמהמהת עם הענקתו. להיפך - היא היתה מזדרזת להעניקו מהר ככל שניתן ובכך לספק למקבליו שנים רבות לטעת בדורות הבאים את תורותיהם ואת ערכיהם. אז הייתה לצעירים את הזכות ללמוד ישירות מכלות פרס ישראל ומחתניו את "איך צמח פה בשממה שפע מבורך", מדוע "תֻּכִּי יְרַקְרַק מְשׂוֹחֵחַ עִם פֶּרַח וָרֹד", ואיך "נוצרים את חדוות הנוער".

כל עוד מורשת ההצטיינות לא תמצא ביטוי במערך ההסברה החינוכי, תרומתה של מהות הפרס לדורות הבאים תוסיף להצטמצם לכדי הנצחת שמם של חתניו על מצבותיהם.