במשאל הקוראים של ה"ניו יורק טיימס" הוא נבחר כספר הטוב ביותר שנכתב ב־125 השנים האחרונות. ההצגה שנעשתה על פיו הצליחה, להבדיל מהרבה הפקות אחרות, לצלוח את משבר הקורונה שפגע קשות בתיאטרון בעולם בכלל ובניו יורק בפרט, ולהמשיך ולהיות אחת המצליחות בברודוויי. דורות של ילדים בארה"ב גדלו עליו. ובכל זאת, למרות עוצמתו וכוחו והאמירה הטמונה בו, יש מי שקוראים להפסיק ללמד בבתי הספר את ספרה של הרפר לי "אל תיגע בזמיר", ויש אפילו מי שחושבים שצריך להפסיק להדפיס אותו.
העלילה דווקא תואמת מאוד את רוח התקופה: טום רובינסון הוא אדם שחור שמואשם באונס צעירה לבנה. מי שמתבקש להגן עליו הוא עורך דין לבן בשם אטיקוס פינץ', שלו שני ילדים. פינץ' נלחם למענו באופן מעורר כבוד והערכה, בעוד כל מערכת המשפט הגזענית ותושבי העיירה שונאי השחורים רואים ברובינסון אשם מיידי. בעוד פינץ' מחפש צדק כדי שיוכל להסתכל בעיניו של ילדיו ולהמשיך לראות בעצמו כמי שראוי לשאת את התואר עורך דין, המערכת כולה רוצה לראות את רובינסון מדמם.
הרפר לי נולדה באלבמה, והגנרל רוברט לי שהיה מפקד צבא הדרום במלחמת האזרחים הוא קרוב משפחתה. והעובדה שהיא אישה לבנה, נצר למשפחה גזענית, מספיקה כדי להאשים אותה בגזענות. ב־1961 היא זכתה בפוליצר על הספר הזה, ב־2007 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית, אבל באמריקה של 2022 זה פשוט לא מספיק.
באמריקה של היום עצם העובדה שאישה לבנה כתבה על חייו של אדם שחור - זאת גזענות. "זהו ספר על האיש הלבן והמוסרי, על אומץ לבן ולא על צדק שחור", טוענים כנגדו מי שרוצים לפסול אותו. במחי יד יש מי שמבטל יצירה ספרותית משמעותית רק מפני שהיא לא מספרת בדיוק את הסיפור שהוא רוצה לשמוע ולהשמיע. למה לפתוח משהו לדיון בכיתה אם אפשר פשוט לפסול אותו וזהו?
וכשהמערכת הופכת אובר־ליברלית יש מייד תגובת נגד: בשמונה מדינות בארה"ב יש היום חוקים על כיצד ראוי וצריך ללמד גזענות ואפליה מינית. מורים במדינות כמו טקסס וטנסי מוצאים את עצמם מפחדים לומר משהו על גזענות ממסדית או לדבר על מקרה ג'ורג' פלויד בהקשר נוכחי והיסטורי. הצנזורה שמופעלת משני צידי המתרס הפוליטי הופכת את הדיון לרדוד, שטחי ומרוקן מתוכן.
דיון מעניין בכיתה הוא כזה שיש בו קונפליקט. ויכוח אקדמי הוא כזה שמעורבות בו אמוציות. אי אפשר כל הזמן לפחד וללכת בין הטיפות ולצפות שזה מה שירחיב דעת. הפוליטיקה והפוליטיקאים הופכים אט־אט את מערכת החינוך האמריקנית למשעממת, צפויה ולא מאתגרת. באנגלית קוראים לספר "להרוג זמיר" וזה בדיוק מה שהם עושים - סותמים לו את הפה עד שייחנק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו