מצעד הבושה

הנה ידיעה שעברה בשבוע שעבר במהדורות החדשות, ולא הניעה את אמות הסיפים: הפרקליטות סגרה עסקת טיעון עם יו"ר ש"ס. לא יוגש כתב אישום נגד אריה דרעי, וזה יודה בעבירות מס ויפרוש מהכנסת (בגין ביצוע עסקאות נדל"ן שלא דווחו כראוי לרשויות המס באופן שהיטיב עימו).

האירוע הזה, שהיועמ"ש כינה "עכברון", הוא במבט היסטורי קצה הקרחון. מצעד הנאשמיםחשודיםמורשעים מבית היוצר של המפלגה החרדית־ספרדית ש"ס הוא, כך נדמה, אינסופי. ונמשכת שיירה מן המאה שעברה: זה התחיל עם ח"כ יאיר לוי, מייסד רשת החינוך "אל המעיין", שהעביר מאות אלפי שקלים, כספי מדינה, לגורמים פרטיים, בכלל זה בני משפחתו, ונשלח לארבע שנות מאסר. באמצע שנות ה־90 הרשיע שופט שלום את השר וסגן השר בזמנו רפאל פנחסי בגין העברת כספים שלא כדין, וגזר עליו 12 חודשי מאסר על תנאי. בשנת 2006 הורשע ח"כ הרב עופר חוגי, מנכ"ל רשת "אור החיים" של הרב אלבז, שזייף רשימות תלמידים שהועברה למשרד החינוך כדי לקבל תקציבים, וריצה שנתיים בכלא.

עוד זה מדבר וזה בא: ב־2008 הורשע חבר הכנסת והשר בזמנו שלמה בניזרי בעוון קבלת שוחד, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט, וישב יותר משנתיים בכלא. ועוד לא דיברנו על דרעי של שנות ה־90 ויאיר לוי שזייף עבודה לצורך תואר אקדמי.

מקרה ועוד מקרה אינו מקרה אלא דפוס, אם תרצו תרבות פוליטית. לכאורה, יטען הטוען, הסיאוב והשחיתות הם מנת חלקן של כל המפלגות בישראל. זוהי טעות עקרונית. לש"ס, כמו לכל קבוצה, מקורות משלה, וכדי להבינן עלינו להיכנס "פנימה", לישיבות הליטאיות, לבתי המדרש ולבתי הכנסת שלה - האתרים שבהם מותססים הערכים והאמונות של הקבוצה, ואינם נקלטים במבט ראשון.

חוקרים שירדו פנימה כדי לחלץ את הידע הזה, שמקובל לכנות בשפה אנתרופולוגית "מבנה המשמעות הקבוצתי" - כלומר השפה והקודים הייחודיים המובנים רק לחברי הקבוצה הספציפית - יזהו את הקו, שלפיו סמכות המדינה מחייבת מבחינה טכנית, אבל לא מוסרית; השדה החברתי שמסביב לבני ברק לא נועד אלא לגיוס המונים, והיעד הוא: להציל כמה שיותר נשמות תועות גם במחיר עיגול פינות בכל מה שקשור לחוק היבש. ולהיגיון הזה יש, כפי שאנו רואים, תוצאה סטטיסטית. זה הקו באופן גס, ואם למישהו ספק בכך הוא מוזמן לשמוע את תגובת מועצת חכמי התורה של ש"ס לעסקת הטיעון (שנזכיר, עניינה תיק אישי, לא ציבורי): "המשך (רייב אריה) בפעולותיך הכבירות; חזק ואמץ, המשך לקדש שם שמיים ברבים". מה נדבר ומה נצטדק, מי אנו מה חיינו לעומת מועצת החכמים, שכל אחד מחבריה ניחן ביכולת מופלאה לקבוע כיצד משיבים עטרה ליושנה? ניתן אפוא להבין שהיסטורית, לפחות, ש"ס לא הביאה שום בשורה בהשוואה לאחותה, המפלגה החרדית־אשכנזית.

מחקר־על שייעשה בעוד כ־20 שנה על אודות המפלגה הזו, יגלה שלמעט שופטים נועזים, פקידים ומתי מעט עיתונאים אמיצים, בסיפור הזה לא היו צדיקים. הכל נפלו שדודים. זה התחיל בימין שעבורו החיבור עם ש"ס הוא כמעט טבעי, ולכן מסמא את העין; וממשיך עם השמאל הציוני, שבשנות ה־90 התפעל מהמפלגה ה"חברתית" שסוף־סוף לא שוברת ימינה. היטיב להעיד על כך העיתונאי מרדכי גילת, שבספרו "קללת דרעי" בא חשבון עם עמיתיו למפלגת השלטון (העבודה), שבשנות ה־90 עצמו עיניים לרווחה ובלבד שיוכשר השרץ שיקדם את השלום. גם השמאל הרדיקלי התעוור מרצון: שהרי ש"ס מרטיטה את ליבו של כל רדיקל מצוי, המייחל להתקוממות "השחורים" כנגד "הלבנים". כן, מה לנו ל"זוטות" כמו שחיתות פוליטית וקלקול דרכה של היהדות, אם נקרית בפנינו הזדמנות היסטורית לקדם את האוטופיה המרקסיסטית?

אם תרצו, זהו סיפורה העצוב של הפוליטיקה הישראלית ב־40 השנים האחרונות.