הדבר הכי כיף במערכוני ה"הייטקס" המצוינים של ארץ נהדרת הוא לא רק הדמיון הפרוע של היוצרים, אלא בעיקר העובדה שהם היו צריכים להתפרע רק קצת. השימוש המוגזם באנגלית ("משפחה עם קידס"), השימוש המוגזם ב"תן ביס", התארים המופרכים, מוטיבציית העל לגייס עובדים היישר מהצבא או מבית הספר, וכמובן, התנאים הדמיוניים - כולם מזמנים חוויית צפייה מהנה מאוד, מהולה בקורטוב של פליאה וקנאה: מה, באמת יש אנשים שחיים ככה?
ואחרי שנהנינו, לצד הביקורת שהמערכונים עצמם מעלים, כמו התוכן החלול של חלק מהחברות הללו, הניתוק התרבותי או הכרסום ביחס לחיילים קרביים, העיסוק המחודש בבועת ההיי־טק הוא הזדמנות לשאול את עצמנו מה קורה עם החלקים הפחות נוצצים במשק.
כולנו יודעים: ההיי־טק הוא הקטר הכלכלי של מדינת ישראל. זה נפלא. טוב לדעת שיש לנו קטר חזק ומבטיח. ועדיין, שווה מדי פעם להעיף מבט אל עבר קרונות הרכבת; אל העולמות המקצועיים החשובים לא פחות, שיש להם השפעה עמוקה וארוכת טווח על חיינו, ובראשם: מורים, גננות וסייעות - עובדי מערכת החינוך שפוגשים את ילדי ישראל מינקות ועד בגרות.
נדמה שכמעט שנתיים של קורונה חידדו את המסר הכפול: כמה מקצועות החינוך קריטיים לבריאותם הנפשית של ילדי ישראל ולהצלחתה של החברה כולה - וכמה המקצועות הללו סובלים מחוסר אטרקטיביות משווע.
הסיבות ברורות: מערכת מאובנת, תגמולים על פי ותק, נשירה קבועה של כוח אדם, משכורת נמוכה בעשור הראשון ומקצוע תובעני ושוחק.
אודה: גם אני בנושרים. חמש השנים שבהן הייתי מורה היו יפות ומלאות משמעות, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי סיכוי לתקן את מה שצריך, והעדפתי למצוא מסלול חלופי ולא להישאר ממורמרת. אני זוכרת בעיקר את התהייה המטרידה: איך יכול להיות שתחום שסופח אליו כרבע מתקציב המדינה נראה כל כך דל ודלוח? איפה הכסף? לא אשכח את ההשתלמות המקצועית שנסעתי אליה במשך שעה בתחבורה ציבורית, ביום קר וגשום, וכשהגעתי עמד בכניסה שולחן קטנטן עם מיחם וכמה בורקסים. בסיום ההשתלמות התבקשנו לשים עשרה שקלים בשקית הייעודית כדי לכסות את עלות פינת הקפה. עשרה שקלים כמשל; הפער בין "הקטר של המשק" לבין הלב של המשק זועק דרשני.
נראה שהפתרון אינו רגולציה על כמות הטסלות שאפשר להרעיף על מגויס טרי להיי־טק או על מספר טעמי הגלידה במשרד, אלא להפך - בהטמעה של ערכי העבודה של "הקטר" במערכת החינוך: למדוד תפוקות ולא תשומות, לתת כלים למשיכת כוח אדם איכותי, לאפשר למשאבים לזרום למקומות אפקטיביים, ובעיקר - להיות מקום שמעודד ומתגמל יצירתיות וצמיחה.
הרבה לפני סצנת ההיי־טק המודרנית - החינוך הציבורי היה סטארט־אפ יהודי. הוא הוקם במאה הראשונה לספירה על ידי מנהיג מקומי בשם רבי יהושע בן גמלא, ומאז המניה שלו רק עלתה. בתור הסטארט־אפ ניישן שראה בחייו כבר כמה אקזיטים יפים, אין סיבה שלא נוכל להסתכל על החינוך במדינת ישראל ולהתגאות בו לפחות באותה המידה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו