האיש שהכניס את המתנחלים לזרם

השבוע לפני 41 שנים ייסד ישראל הראל את הבסיס להקמתה של מועצת יש"ע. ביד שפירא שבגוש עציון התקיים ב־24 בדצמבר 1980 כינוס יוצא דופן, שאותו הוביל הראל. מועצת שומרון, מטה בנימין, חוף עזה וגוש עציון חברו לארגון גג פוליטי, שהחל לתפקד בדומה לקבוצות לחץ התיישבותיות אחרות - בעיקר כמו הקיבוץ הארצי או הקיבוץ המאוחד.

וכך, לצד "גוש אמונים", הפכו מתיישבי יש"ע מ"פראים בלתי נשלטים" למי שהממסד יכול להידבר עימם. הראל יצר מהם את דמות המפא"יניק, את עסקני ההתיישבות, וכך החדירם למסדרונות הממסד. לא היתה זו הפעם האחרונה שהראל נדרש למלאכת הפירוק וההרכבה מחדש של הזהות המתנחלית. וכפי שתמיד מתרחש בעת יצירת שינוי תרבותי - תמיד הדבר מתקיים אל מול ביקורת, הן מצד הישראליות, שעליה ביקש הראל להשפיע, והן מצד הקהילה המתנחלית שאותה ביקש להושיע מעצמה. כך עשה כשייסד באותה שנה את כתב העת "נקודה", והחליט כי מהקהילה ה"לווינגרית" ייצאו אנשי תקשורת ומעצבי סדר יום.

וזה קרה. ואם את שני הצעדים האלו שיזם הראל התקשתה העילית הישראלית לעכל - החדרת "המטורפים מהגבעות" למינהל הציבורי ולזירה התקשורתית - הרי שיוזמתו השלישית היתה ממש בלתי נסלחת, עת יזם את "המכון לאסטרטגיה ציונית".

במסגרת מהלך זה, גרס הראל כי על הפרק סוגיות גדולות בחשיבותן מ"עוד דונם ועוד עז", עקב העיסוק באופיה של המדינה, במה שנדמה היה העיסוק בכתיבת חוקה והפך לימים לשותפות, ודאי להאצת כתיבת חוק יסוד: הלאום. הראל למעשה היה חלק ממהלך רחב - לצד ארגונים כמו המכללה למדינאות ואחרים - שהאיצו בשחקנים ימנים ושמרניים שביקשו להשפיע על אופיה של המדינה, לעשות זאת באמצעות הצטרפות למכוני חשיבה ומחקר, ושיגור לזירה האקדמית; מרחבים אלה היו זרים לקהל עמיתיו ביהודה ושומרון, אך מי כמוהו היטיב לזהות כי בהם נכתבים לא רק הניירות, אלא גם הלגיטימציה לפרויקטים שאותם ביקשו הוא ועמיתיו להקים בשטח לאחר מלחמת יום כיפור.

הראל שייך לאותם סוכנים שמזהים את הטרנספורמציות הנדרשות כדי שלצד עובדות "קשיחות" תתקיים התיידדות עם עולם הרעיונות. הוא מקדם את הצורך בסימון הקרבות הנכונים, באי־ההליכה כסומא אחר מנהיגויות קיצון של רבנים, ובעיקר מתמיד לפנות אל הישראליות. אל כל הישראליות. שכן היא, לשיטתו, הנמען והפרטנר. לא בכדי כתיבתו מתבצעת כיום בעיתון "הארץ", ולבטח הוא אינו רואה בו את עיתון הטומאה. חבל שעמיתיו לימין לא קוראים - לא רק את טוריו אלא גם את עיתונו, ולו כדי להכיר את השפה, את המרחב, ועוד צד - גם אם שמאלי - בישראליות.

אם ראשי הציונות הדתית כיום היו כישראל הראל, לא היתה נפסלת ממשלה משום שמפלגה ערבית יושבת בה או ששר שמאלי או להט"ב חבר בה. היא היתה נבחנת על פי מדיניותה. ואני מניח גם שמותר היה, לשיטתו, להפעיל ביקורת עצמית (כנגד אלימות מיותרת נגד פלשתינים או הקצנה דתית חסרת תוחלת נגד חילונים).מפעלו של ישראל הראל היה לנרמל את המתנחל.