במזה"ת רוקדים על שתי חתונות

ניסיונה של ישראל, ויש להודות שמדובר בניסיון מר, לקדם את הסכמי השלום שעליהם חתמה עם מדינות ערב, הביא אותה לחשדנות ולספקנות, ואף לאיבוד הביטחון העצמי, וממילא להנחה כי ליחסי השלום שבינה לבין שכנותיה תקרת זכוכית שאותה אי אפשר לפרוץ.

אלא שהסכמי אברהם אינם עוד הסכם שלום. על כך העיד ביקורו בשבוע שעבר של ראש הממשלה נפתלי בנט באמירויות, ביקור רשמי, ומה שחשוב יותר - לא מוצנע, אלא פומבי - שבמהלכו פגש במוחמד בן זאיד, יורש העצר ואחד מאדריכלי הסכמי אברהם.

אבל בישראל נדלקו באחרונה דווקא נורות אזהרה, והובע חשש פן האמירויות לא יוכלו להמשיך לשאת בנטל הסכם השלום עם ישראל, וכי הן עשויות לסגת ממנו ולהפכו לעוד הסכם קר כמו שמקיימת ישראל עם מדינות ערביות אחרות.

ולראיה, אחיו של יורש העצר, המשמש גם יועצו לביטחון לאומי, הנסיך טחנון בן זאיד, שנכח גם הוא בפגישה עם רה"מ בנט, ביקר שבוע קודם לכן בטהרן כדי לדון בקידום היחסים עם איראן. הוא נועד עם הנשיא ראיסי, המבקש מאז עלה לשלטון "לחבק" את מדינות המפרץ כדי להרחיקן מארה"ב ומישראל.

מכיוון שגם הסעודים החלו בדיאלוג עם טהרן ומבקשים להביא לנורמליזציה ביחסים בין שתי המדינות, אין פלא שאיש במפרץ אינו מדבר עוד על כינון ברית ביטחונית עם ישראל כדי לבלום את איראן, אלא דווקא על דיאלוג עם האיראנים והתפייסות עימם. אבל אין להלין על מדינות המפרץ, שהרי את הכיוון סימן ממשל ביידן, המבקש להסיג את הכוחות האמריקניים מהאזור, ובינתיים פועל אף הוא לפייס את טהרן ולהגיע עימה להסכם.

הנסיך טחנון הוא גם העומד מאחורי הידוק הקשרים עם רוסיה וסין, שהכעיסו את האמריקנים והובילו לעיכובים בעסקת מכירת מטוסי F-35 לאמירויות. הוא גם שהוביל לפריצת דרך ביחסים שבין האמירויות לטורקיה. רק לפני שנה, החזיר הנשיא הטורקי ארדואן בחמת זעם את שגרירו מאבו דאבי, במחאה על חתימת הסכמי אברהם. עתה הוא נותן את ידו לחימום הקשרים, ואף חתם עם האמירויות על עסקאות במיליארדים, שיסייעו, כך הוא מקווה, לכלכלת טורקיה המקרטעת.

ולבסוף, שר החוץ של האמירויות, עבדאללה בן זאיד, שאף הוא נכח בפגישה עם בנט, ביקר לפני כחודש בדמשק, כחלוץ ההולך לפני המחנה במאמץ להשיב את סוריה לחיק העולם הערבי.

על כך נאמר - ברוכים הבאים למזרח התיכון. שהרי שליטי האזור מקפידים תמיד לשמור על כל "האופציות פתוחות", ולרקוד בד בבד על כמה חתונות. ולעולם אין הם מתנדבים - כך, אגב, נוהגת גם ישראל - ללחום את מלחמתו של האחר בעבורו. האינטרס מנצח, וכרגע, נוכח הנטישה האמריקנית הצפויה, האינטרס של האמירויות הוא לדבר עם כולם, תוך קידום הדיאלוג שהן מנהלות עם ישראל והעמקתו.

בעצם העובדה שאיראן וגם טורקיה נכונות לשחק את "המשחק של האמירויות", יש כדי ללמד שהסכמי אברהם לא רק לא החלישו את האמירויות, אלא אף תרמו להעצמת מעמדן ולהפיכתן לשחקן אזורי מבוקש ורצוי. באמירויות מבינים זאת היטב, וזהו גם לקח חשוב לשאר מדינות האזור.