בין ממשלת זהות לממשלת מעשים

לאחרונה עסקו רבות בציון חצי שנת כהונה לממשלת בנט. אם לנתח את הנכתב במחנה הימני־דתי לאומי, לא יכולתי שלא לשים לב למכנה המשותף בקרב מבקרי הממשלה: רובם כלל לא בוחנים את תפקודה בפריזמה של תרומתה למדיניות. כעסם על הממשלה הוא תחת פריזמת "שיח הזהות", מה שמסביר אף את שנות כהונתו של נתניהו – מי שזוהה כמקים מחנה על בסיס זהות ("ימין על מלא") מבלי שנדרש להגשים זאת במדיניות, דבר שלא הוביל את "המשפחה הלאומית" לתבוע את הפסקת שלטונו.

ח"כ אורית סטרוק טענה השבוע שממשלה שמכילה את מנסור עבאס פסולה משום שהיא מקדמת תודעה החותרת תחת הנרטיב הציוני. העובדה ששחקן מוסלמי הוא שמקדם מדיניות של בניית שכונה יהודית במזרח ירושלים - מה שהיא וחבריה לא הצליחו לקדם בממשלות ימין - לא מפריעה לה. היא ב"שיח זהות", לא ב"שיח מדיניות".

ל"שיח הזהות" התייחס גם אורי כהן, שביקר ביום חמישי האחרון במדור זה את גדעון סער ודור הנסיכים של הליכוד, אשר לשיטתו כשלו לייצר זהות החוברת עם המעמד המזרחי החדש בליכוד; ובמקביל, כאשר כתב איתן אורקיבי ברשימתו ב"הארץ" על כנס היסוד של תקווה חדשה, ביקר את המשתתפים בו על שהם שותפים לארגון שהוא לטעמו הכל חוץ ממפלגה אותנטית. זאת בניגוד לליכוד, שהיא ורק היא המפלגה ה"אמיתית" בעלת המסורות ארוכות השנים.

כמוהו, גם ההלנות על ימינה נגעו לרכיב הזהותני שבה, והגדיר זאת שהם וקסלר ב"מקור ראשון", שימינה היא מפלגת ניאו־מרכז: צבר מנהיגים שניהולם - אומנותם, ולא עוד "מקום" שמספק לבוחריו בית או תחושת שייכות וזהות.

יש לציין כי ממשלת בנט־לפיד - כפי שכתב חגי הוברמן, איש ארץ ישראל מפוקח וערני, שעוקב עשרת שנים אחר משמעותה האופרטיבית של כל תקנה מדינית מצד כל שר, ח"כ אלוף או קצין באשר הם - היא ממשלה שביחס לקודמתה מקדמת אינטרסים ימניים שבמשך שנים הוקפאו: הרחבת 3,000 יחידות דיור ביו"ש, בניית שכונה יהודית במזרח ירושלים - ומרגש מכל לטעמי - בניית יישובים בגולן. זאת בעוד ממשלת נתניהו הסתפקה בפארסה של שלט ועליו הכיתוב "רמת טראמפ", שמסמל את יתר תרומותיה למדיניות הלאומית. איך אמרו פעם? מעשים - לא דיבורים.

נראה שמול עינינו מתהווים שני טיפוסים של "מחנות ימין לאומיים", כל אחד תר אחר ערכים אחרים: האחד - מעוניין באקטיביזם, בקידום מדיניות, ביישום עובדות בשטח. הוא מורכב מאזרחים שיחליפו ראש ממשלה או ראש עיר, בנק או קופת חולים כאשר יחושו לא מרוצים מביצועיהם; השני - לא מחפש קידום מדיניות כעדיפות ראשונה. חבריו מחפשים תחושת זהות, משפחה, תרבות ושייכות, ובעיקר לגיטימציה למה שהם כפי שהם.

אם יש השואלים מה היה כוחו של נתניהו כל כך הרבה שנים, עת לא בנה אף יישוב אחד בשומרון אך הפך לרה"מ של ימנים רבים - מדובר כנראה בימנים מהסוג השני, שחשקו בו לא בשל כך שימניותם - התיישבותם, אלא משום שימניותם בשפתם ובזהותם, מה שהעניק לו פטור מעבודה "בשטח" וצמצם את עמלו לטובת הבריות בהעלאת פוסטים ברשתות החברתיות.